התחדשות השיחות בבית הנשיא על השינויים במערכת המשפט מלווה בהדלפות, בהאשמות הדדיות ובהתחזקות לחצי המצביעים על חברי המשלחות. בגלל הלחצים האלה, המשא והמתן נידון לכישלון. רוב הציבור מעוניין בפשרה, אך הפעילים בשני הצדדים יודעים לייצר מצג שווא כאילו הם הרוב: מימין מבקשים לחוקק ללא התחשבות, ובשמאל מבקשים לא להסתפק בדבר מלבד גניזת החקיקה. הפערים אינם קוסמטיים. אי אפשר לגשר עליהם בקלות, כי הם נובעים מאי הבנה הדדית ומכך שהצדדים מתנסים בעמדות פוליטיות שאינם מורגלים להן: כל צד נדרש לאמץ את שיטות הפעולה של הצד השני, באופן לא טבעי וכושל, מה שמעורר תסכול וטינה.
הימין התרגל במשך עשרות שנות שלטון השמאל להיות המקופח – הצד שמתעלמים מדעתו בכל מוקדי הכוח. הוא למד לשאוב את כוחו משם, ולהניע את ההמונים לפעולה דרך פריטה על העצבים הללו בדיוק. השמאל, לעומתו, היה מורגל במנעמי השלטון. דרכו להשגת מטרותיו הייתה שליטה כמעט הגמונית במוקדי הכוח, כולל בתי המשפט, התקשורת והשירות הציבורי.
בתקופה האחרונה, אחרי שנים לא מבוטלות של שלטון הימין, נדמה שכל צד אימץ את שיטות הפעולה של הצד השני. הימין הפנים שהוא בשלטון והחל לשלוט במוקדי הכוח – או לנסות לשלוט בהם. הוא גילה שכתבים ופרשנים ימנים אומנם הצליחו בעמל רב להתברג באמצעי התקשורת המובילים, אך מינויים בזרועות השלטון שאינם נקבעים בידי העם קשים יותר להשגה.
השמאל, שחלקו ראה בניסיונות ההשפעה של הימין על סדר היום הציבורי לא פחות מגנבת המדינה, נסוג לעמדת החלש והמקופח, ואימץ את השיטה שהייתה נהוגה עד כה במחוזות הימין. מעמדת המיעוט המדוכא שאימץ, הוא שולח את מצביעיו להתנגד ברחובות להשתלטות הזרה.
במשך שנים דרכי הפעולה הללו הובילו למדיניות שמאל בפועל, בזמן שהימין היה בשלטון. מאז חילופי התפקידים נראה ששני הצדדים נכשלים: הימין לא מצליח לשלוט באמת, והשמאל לא מצליח לזכות בתדמית המקופח המוחלט.
יש לכך שתי סיבות: האחת היא שהשיטות הללו זרות לקבוצות הנוקטות אותן, והאחרת היא שהתהליכים הללו לוקחים זמן. הימין, שהודר ממוקדי הכוח ולפתע התעורר וביקש לאחוז בהם, עושה זאת בבת אחת ומעורר התנגדות חריפה משמאל; השמאל עדיין שולט ברוב מוקדי הכוח, ולכן אינו יכול להקנות אמינות לטענות הקיפוח.
הפתרון הוא אחד: על הימין להבין שלא יוכל לאחוז בכל הכוח, ובטח לא בשינוי מהיר כל כך. אליטה פוליטית, משפטית ועסקית שהייתה מורגלת לשלוט במשך שנים רבות כל כך לא תוותר על השלטון בקלות. גם מבחינה ערכית, לא נכון שצד אחד בלבד ישלוט בכל מוקדי הכוח. רצון הרוב הוא לא רישיון לדיכוי כל דעה אחרת.
מנגד, השמאל חייב להבין שהזמנים השתנו. דעתו, שהייתה פעם דעת הרוב, היא היום דעת המיעוט. אוסלו הביא אוטובוסים מתפוצצים, כלכלה גרם לחוסר שגשוג. המציאות הטתה את הכף לטובת הימין הישראלי, בין שהשמאל אוהב זאת ובין שלאו. הימין נבחר בבחירות דמוקרטיות, ואף שאני סבורה שחתירתן של מפלגות הימין לשינוי המציאות היא מהירה וקיצונית – זו זכותו של השלטון.
מוטב שנציגי הימין בכנסת יבינו שהם ממשלת ישראל כולה, ולא מייצגים רק את מצביעיהם שלהם. מוטב שהשמאל ימהר להבין שאינו בשלטון עוד, ושדעות הימין לגיטימיות בדיוק כמו דעות השמאל, אלא שחלק גדול יותר מהציבור מחזיק בהן.
ההבנה ההדדית הזאת תוביל בתקווה למציאות מאוזנת יותר. השמאל יבין שאינו יכול לעצור את השינויים הדרושים כל כך במערכת המשפט, ושיחד עם אובדן התמיכה הציבורית הוא איבד גם את ההגמוניה במוקדי הכוח. הימין יבין שעליו לערוך את השינויים בהדרגה וללא לעומתיות, מה שיאפשר את השינויים ולא יזיק להם – ואף יהפוך את ממשלות הימין לאהודות יותר.
