רוח רעה עוברת כבר כמה חודשים על החברה הישראלית. בשבועות האחרונים היא שברה שיאים: חלקים רחבים מהציבור החרדי החרימו מאפיית לחם ותיקה משום שיושב ראש הדירקטוריון שלה העז להפגין מול ביתו של רב נערץ. מנגד, בציבור החילוני בתל־אביב התעצמה יוזמת החרמה לישיבה ותיקה, שחטאה היחיד היה שהיא שייכת למגזר שהחילונים האלה לא סובלים. אם אירועים כאלה יתרבו ויתעצמו, החברה הישראלית עומדת בפני פיצוץ מסוכן.
כל ציבור נדרש אפוא לרסן את קיצוניו ולטפח הידברות עם מגזרים אחרים על הסדרי קיום משותפים שיכבדו את כל הצדדים. למרבה הצער והאבסורד, ביטויי השנאה החריפים ביותר באים מצד מי שמתהדרים בדרך כלל במשנה פלורליסטית וליברלית. זה חלק מהפרדוקס הליברלי, שמגלה לעיתים קרובות סובלנות רק כלפי מי שהם ליברלים בדיוק כמותו.
אבל עם כל המחאה על סגנון הביקורת החילונית כלפי המחנה הדתי, צריך להודות שהיא מוצדקת. החברה החרדית מצפה מאז קום המדינה משאר הציבור הישראלי לא רק לסבול את גישתה הבדלנית, אלא גם לממן אותה. הישראלים שאינם חרדים אמורים להשלים עם העובדה שהציבור החרדי לא רק אינו שותף בנטל הבטחוני, אלא שהגברים החרדים גם רחוקים מלהשתתף בנטל הכלכלי. רבים מהם אינם עובדים כלל משום שהם לומדים בישיבות עד גיל מאוחר, ורבים מאלה שעובדים אינם מסוגלים לממש את יכולותיהם, משום שהעבודה במאה ה־21 דורשת כישורי השכלה שאין להם. בהיעדר לימודי ליבה בגיל בית הספר, הם גם לא יוכלו לקנות אותם אפילו אם ירצו.
אחרי כל זה, החברה החרדית – שהגידול הדמוגרפי שלה הוא הגבוה במדינה, וכנראה גם בעולם – אף תובעת מהמדינה לממן את כל גחמותיה המיוחדות בשם ההכרה בשוני. הנציגים החרדים, רבנים ופוליטיקאים גם יחד, המעלים חדשות לבקרים תביעות כספיות גבוהות, אינם חושבים כלל שהם צריכים להיות גם שותפים למחשבה מהי ההיתכנות הכלכלית של הדרישות האלה. שישברו החילונים את הראש.
לכאורה, הציונות הדתית פטורה מהביקורת הזאת. בניה משרתים בהמוניהם בצבא, וביחידות הקרביות הם בולטים מעבר לשיעורם הדמוגרפי. רובם המכריע גם עובדים לפרנסתם במגוון העבודות המקובלות בעולם המודרני. אבל יש מיזם אחד שהציונות הדתית חוטאת בו בחטא דומה מאוד לחטא החרדי – ומדובר דווקא במיזם הדגל של המגזר.
שבוע שעבר מלאו 56 שנים למלחמת ששת הימים, שהשיבה אותנו לשלוט בשטחי יהודה ושומרון. מועצת יש"ע פרסמה בגאווה בימים האחרונים שמספר הישראלים החיים ביישובי יהודה ושומרון חצה את סף החצי מיליון. זהו הישג פוליטי והתיישבותי מדהים, במיוחד בהינתן שההתיישבות הזו סבלה מההתחלה מהתנגדות הקהילה הבינלאומית, כמו גם זו של חלקים רבים גם בחברה הישראלית.
אבל אחרי שהתפעמנו מההישג, ובאופן דומה לשאלה על המספרים המרשימים של חברת הלומדים החרדית, עלינו לשאול מה ההיתכנות המדינית של ההישג הזה. באיזה תרחיש מדיני תוכל מדינת ישראל להמשיך לשלוט לאורך זמן על כל השטחים והישראלים האלה מבלי לאבד את דמותה היהודית או את דמותה הדמוקרטית?
הרי אין זה מקרה שב־56 השנים האחרונות, כשלושה רבעים משנות קיומה של המדינה, לא העזה ישראל לספח לריבונותה אפילו מטר או יישוב אחד מן השטחים הללו, למעט מזרח ירושלים, שהוחרגה מהרגע הראשון. גם ממשלות ימין מובהקות יודעות היטב שסיפוח כזה יכריח את המדינה להתמודד עם שאלת האזרחות לתושבים הפלסטינים, ואז יבוא רגע האמת: לוותר על הזהות היהודית, או על זו הדמוקרטית. שתי האפשרויות מסוכנות מאוד.
כמו במיזם חברת הלומדים החרדית, גם ההתיישבות ביהודה ושומרון דהרה לממש אידיאולוגיה שאולי ראויה כשלעצמה, אך באופן מקסימליסטי שאינו מתחשב בשאלה הבסיסית של היתכנות המימוש הזה לאורך זמן. כמו החברה החרדית, שמעמידה את ישראל בסכנת חורבן כלכלי, גם האידיאליזם הזה מעמיד את ישראל בפני סכנת חורבן זהותי ומדיני.
הגיע הזמן להתבגר, להיות מוכנים להתמודד גם עם מחירן של האידיאולוגיות שלנו. הנהגת החרדים חייבת להתמודד עם המשמעות הכלכלית של מדיניותה, והנהגת המתנחלים חייבת להתמודד עם המשמעות המדינית והזהותית של מדיניותה ולהציע לה פתרונות. בלי הצעות כאלה, שאר חלקי החברה, שהם עדיין הרוב, רשאים ליזום ולממש בעצמם פתרונות נגד הסכנות שמציבות שתי האידיאולוגיות גם יחד.
