"בכל המדינות ניתן להבחין בשלושה חלקים, או מעמדות, של הגוף האזרחי: העשירים מאוד, העניים מאוד, ומעמד הביניים… אנשים במעמד הביניים הם הנכונים ביותר להקשיב להיגיון… ברור, אם כן, שהצורה הטובה ביותר של חברה מדינית היא זו שבה הכוח נמצא במעמד הביניים, ושמשטר טוב הוא בר השגה באותן מדינות שבהן יש מעמד ביניים רחב – רחב מספיק, אם הדבר אפשרי, להיות חזק יותר משני המעמדות האחרים".
את הדברים הללו אמר לפני כ־2,400 שנה הפילוסוף היווני אריסטו, ואף שחוכמת הדמוקרטיה היוונית נעלמה לשנים רבות אחרי שקיעת העולם הרומאי, המודרניות השיבה אותה כאבן יסוד במדע המדינה. ב־1966, בספרו על "המקורות החברתיים של דיקטטורה ודמוקרטיה", טבע הסוציולוג ברינגטון מור את האמרה: "אין בורגנות – אין דמוקרטיה". ואכן, מעטים חולקים כיום על מרכזיות מעמד הביניים ליציבות פוליטית ולכלכלה הלאומית במדינות דמוקרטיות, תופעה שזכתה לשלל מחקרים, ניתוחים ותיעוד.
ב־2012 פרסם מדען המדינה המפורסם מסטנפורד פרנסיס פוקויאמה מאמר בשם "עתיד ההיסטוריה: האם הדמוקרטיה הליברלית יכולה לשרוד את שקיעת מעמד הביניים?" במאמר הוא מסביר את כישלון המרקסיזם בכך ש"הבורגנות ומעמד הביניים הפכו לרוב הגדול באוכלוסייה של רוב המדינות המתקדמות". יתר על כן, כותב פוקויאמה, השפע הכלכלי העולמי הצמיח מעמד ביניים גדול במדינות רבות, שבזכותו הדמוקרטיה הפכה לשיטת המשטר הפופולרית בגלובוס.
אסור לתת לרשויות כושלות להתפרנס מעוני ומפערים ביחס למצליחות, מפני שאז פוחת האינטרס של כולן להשתפר
מדוע מעמד הביניים חשוב כל כך? מפני שניידות חברתית היא מנוע מרכזי להצלחה של חברות ומדינות. מצד הפרט המעוניין לשפר את מצבו, נדרשים כישרון ועבודה קשה. אבל באלו אין די. הם לא יספיקו אם בצד החברתי לא מתקיים מבנה גמיש שמאפשר התקדמות. רק בחברות פתוחות, שמורידות חסמים ואפליות, שומרות על חופש בחירה, ומאפשרות ליחידים לסלול נתיב משל עצמם, בעלי הכישרון והחריצות יצליחו לעלות בסולם הכלכלי והחברתי.
כאשר ההשקעה האישית (והמשפחתית) מתוגמלת, הפרטים מתאמצים יותר, והרווח הלאומי גדול. ההשקעה בטיפוס כלפי מעלה מובילה לכך שבני החברה לומדים יותר, עובדים יותר, יוזמים יותר, והמעגל הזה מזין את עצמו בפתיחת עוד הזדמנויות, עוד עבודה, עוד שפע.
משום כך אחת הטעויות ההרסניות ביותר שמדינות עושות, היא לתעל משאבים לאומיים רבים מדי לקצוות – לעשירים ביותר או לעניים ביותר. העשירים נוטים לבנות חסמים לתחרות וליוזמה ומנסים להקפיא את יתרונם, וכשהעניים לא יכולים או לא חשים צורך להתקדם, מונצחים העוני והדשדוש הלאומי והחברתי.
לכן מאז אריסטו חששו אנשי התיאוריה הדמוקרטית מפני עוצמת העשירים, שיש להם שאיפות מעמדיות אנטי־דמוקרטיות, ומפני העניים, משום שבדמוקרטיה המספרים מדברים, והעניים יכולים להטות לכיוונם את המשאבים הלאומיים תוך שימוש במנגנונים המשטריים המקובלים. "שלטון העניים" כינו יוונים אליטיסטים את "הדמוקרטיה הקיצונית".
כך התפתחה בהיסטוריה הדעה שלפיה החלטות ציבוריות צריכות להיעשות על ידי בוחרים שיש להם "עור במשחק", כמו שאומרים האמריקנים. כדי לכוון לאינטרס הציבורי ולהתנהל בתבונה, מוטב למדינה ולאומה שהחלטות פוליטיות ולאומיות יתקבלו על ידי מי שיש לו מה להפסיד מכשלים וטעויות. מכיוון שלעניים, כך האמינו, אין מה להפסיד, הם יקבלו החלטות חסרות אחריות ברמה הלאומית. לפיכך כשהתכוננו מחדש הדמוקרטיות, זכויות פוליטיות הותנו במעמד כלכלי (ולעיתים בשירות צבאי – עוד "עור במשחק").
אלא שמתברר שהתיאוריה לא דייקה. כשהדמוקרטיות הרחיבו את זכות ההצבעה למקסימום, כפי שהראה בשנות ה־60 הכלכלן אהרן דיירקטור, המרוויח הגדול היה דווקא מעמד הביניים. נציגיו השכילו לשתף פעולה עם הקצוות ולתמרן את קבלת ההחלטות כך שמעמד הביניים יצא נשכר. כך, במשך זמן רב הצליחו מעמד הביניים והשוק החופשי לנצח גם את התחזיות המרקסיסטיות וגם את החשש מפני "דמוקרטיה קיצונית".
אבל "חוק דיירקטור" הוא לא חוק טבע. הוא תלוי נסיבות, תרבות ופוליטיקה. כשפרסם פוקויאמה את "עתיד ההיסטוריה" שהוזכר לעיל, הוא עשה זאת כדי להתריע מפני כך שהעידן הטכנולוגי החדש עלול להחליש את מעמד הביניים (שחלקו נפגע מהגלובליזציה כבר משנות ה־80), והדבר מערער ומסכן את הפרויקט הדמוקרטי־ליברלי המערבי.
היכן עומדת ישראל בסוגיה זו? נראה שהיא פועלת לפי חוק דיירקטור – ברוורס. ממשלות ישראל האחרונות מתנהלות בניגוד גמור לתובנות הללו, שחוכמתן מוכחת מיוון ועד ימינו. מעמד הביניים והניידות החברתית צריכים בעיקר דבר אחד: חירות. התמריץ שלהם הוא ההצלחה העצמית, שמתאפשרת בזכות חופש והיעדר חסמים. אבל ישראל החליטה אחרת. היא נותנת לעניים שלל תמריצים להישאר עניים, והיא "משפצת" את המדדים בעזרת אפליה מתקנת מסיבית בשירות המדינה ובתקציבים ("אפליה מתקנת" היא מדיניות פרוגרסיבית לא מועילה).
לתוך המסגרת הזו, של דיכוי מעמד הביניים ותמרוץ ארוך טווח של העוני, נכנס התקציב המתקרב ואיתו הנושא שעלה לסדר היום: הלאמת חלק מהארנונה המקומית בשם "השוויון בין הרשויות" וניסיון מוזר להוריד את מחירי הדיור, בסגנון בניית בית חולים מתחת לגשר השבור.
מדיניות נכונה לא מתמרצת תופעות שליליות. אסור לתת לרשויות כושלות להתפרנס מעוני ומפערים ביחס למצליחות, מפני שאז פוחת האינטרס של כולן להשתפר. מדיניות אחראית הייתה מתמקדת בהסרת חסמים מדינתיים, ומשחררת את הרשויות המקומיות להתחרות ביניהן על עסקים ואוכלוסייה. שכל אחת תקבע לעצמה את הארנונה, תחפש את יתרונה היחסי ותחזק אותו. כך יתנהלו הן ותושביהן ביתר אחריות ויוזמה.
הלאמת הארנונה הנוכחית היא רק דוגמה לסעיף גרוע אחד בתקציב הבעייתי. ישראל נמצאת על מסלול הרסני. מצד אחד המעמד העליון מוחה נגד הממשלה בפראות כדי לשמר את כוחו העודף ואת הפריבילגיות שלו. מן הצד השני העשירונים התחתונים סוחטים את הלימון הלאומי בלי חשבון ובלי אחריות. בתווך נאנק מעמד הביניים – שמצביע בעיקר לליכוד. פראייר לאומי־ליברלי.
בהיסטוריה מתחים חברתיים שכאלה לא נגמרים טוב. שחיקת מעמד הביניים היא לא רק בעיה כלכלית, היא גם בעיה חברתית ופוליטית, כשל בחוסן הלאומי. ישראל פוגעת בעצמה בשעה של כלכלה עולמית מאותגרת מאינפלציה, ריביות, מיתון וקריסת בנקים. הממשלה מגיעה לא מוכנה, עם קיטוב חברתי מתעצם, תקציב חסר אחריות, ופוליטיקאים שנכשלים במושכלות יסוד לאומיות.
