שם המשחק הוא ההגזמה. התחושה היא שנציגיו הפוליטיים של המגזר החרדי וגם אנשי הציונות הדתית מנצלים את הכוח השלטוני העצום שניתן בידם, ולוקחים את הכסף הציבורי בכל מיני מניפולציות ושיטות שאיש לא יכול לעקוב אחריהן. הציבור הרחב שאינו שייך לשני המגזרים הללו, עוקב אחרי המספרים הגדולים ומשתאה.
זו לא רק הקצאת השיא השערורייתית של 13.6 מיליארד שקל לכספים קואליציוניים לא מבוקרים, כפי שהחליטה הממשלה ביום ראשון; קרוב ל־7 מיליארד שקל עוברים לחרדים מהכסף הקואליציוני הזה. יש עוד מאות מיליונים שעברו השבוע בוועדת הכספים כמעט לכל דורש שנמצא במקום הנכון. האיש שמוביל את החגיגה הוא גם הפוליטיקאי הכי ותיק והכי פיקח בכנסת, ח"כ משה גפני, שנבחר לכנסת ב־1988. לפי המספרים שפורסמו, גפני חתך השבוע בוועדת הכספים שהוא עומד בראשה 203.6 מיליון שקל, סוג של הקצאה אישית לטובת החינוך החרדי, יחד עם סכומי עתק נוספים שהתחלקו בין חברי הקואליציה האחרים בוועדה.
הדרישות לא נפסקות לרגע. השר יצחק גולדקנופף, יו"ר אגודת ישראל, שהתקנא בהישגיו של יריבו איש דגל התורה, הגיע לראש הממשלה עם תביעה לתשלום רטרואקטיבי של 410 מיליון שקל לתקציבי הישיבות, ועוד 217 מיליון שקל למוסדות חרדיים הפטורים מלימודי ליבה. עשרות מפגינים, אנשי "אחים לנשק", הגיעו לבית המידות של גולדקנופף במתחם שנלר בירושלים ודרשו את התקציבים בחזרה. הם גם פיזרו שטרות מדומים על הרצפה.
הדרישות לא נפסקות לרגע, והאיש שמוביל את החגיגה הוא גם הפוליטיקאי הכי ותיק והכי פיקח בכנסת, ח"כ משה גפני, שנבחר לכנסת ב־1988
הזעם הציבורי האנטי־חרדי בשיאו. זה לא קרה כאן הרבה זמן. החרדים דווקא ניסו לאורך השנים להתחמק מעימות עם הציבור החילוני. הם ידעו שהם בבעיה בכל ויכוח, כי הציבור החילוני לא מקבל ולא יקבל את הטיעון הדתי והאמוני שעליו הם נשענים. חוסר השוויון בנטל והפטור הסיטונאי משירות צבאי קורעים את העם הזה כבר 75 שנה. ההסבר שלפיו תלמידי הישיבות חייבים לשבת על מכונם וללמוד תורה לטובת עם ישראל הוא קדוש בעיני החרדים, אבל תירוץ להשתמטות בעיני החילונים. גם ההסבר על כך שחרדים לא הולכים לצבא כדי לא לקלקל שם את מידותיהם ולצאת לשמד, לא יכול להתקבל על ליבה של משפחה חילונית ששולחת את בנה לשירות קרבי איכותי, כאשר בן גילו יושב בבית או בישיבה כדי לשמר את האופי הקהילתי החרדי.
החרדים לא ילכו לצבא בהמוניהם והצבא לא יגייס אותם. חוק הגיוס, יותר נכון חוק האי־גיוס, שעומד שוב על הפרק, אמור היה לסיים את הסיפור הזה לטובת החרדים, בחריקת שיניים של הציבור החילוני. הבעיה היא שהחוק הזה קופץ לאוויר יחד עם הרפורמה המשפטית, וההמונים שיוצאים לרחובות רואים את החרדים שותפים למהלך הרעיל הזה. החרדים ניסו אומנם להישאר בצד ולא הגיעו להפגנות הימין, אבל נקלעו בכל זאת לעין הסערה. כאשר המחאה גלשה לתוך הצבא וטייסים בכירים ואנשי מילואים החליטו לסרב, לא היה מנוס מעימות כולל מול החרדים על רקע השוויון בנטל. וכך החרדים שתובעים היום חוק גיוס מהיר ואפילו מאיימים בפירוק הקואליציה, מצאו עצמם בקו החזית הראשון מול המחאה.
אגב, ארגוני המחאה נגד הרפורמה המשפטית שהתאחדו ביום רביעי בערב והלכו להפגין בבני־ברק, לא נסעו לבית של סמוטריץ' בקדומים או להתנחלויות ומעוזים של הציונות הדתית, אף ששר האוצר חתך לטובתם שלושה מיליארד שקלים מהכספים הקואליציוניים. מבחינת השוויון בנטל אין מה לבוא בטענות לציונות הדתית שממלאת את השורות לרוחב ולאורך, גם אם רבים, דוגמת סמוטריץ' עצמו, מתחמקים בדרך כזו או אחרת משירות צבאי מלא.
היסוד השני שנתון במחלוקת ללא פתרון נראה לעין, הוא סוגיית החינוך. "אנחנו לא מוכנים ללימודי ליבה בגילאים הנמוכים, נקודה", אומר לי ח"כ יעקב אשר מיהדות התורה. כל ניסיון לחדור לדפוסי החינוך הללו אכן נדון לכישלון. חילוני לא יבין זאת וחרדי לא יוכל להסביר זאת. השבוע שוב רתח הציבור החילוני והליברלי, כאשר הסתבר שמאות מיליונים מהקופה הציבורית הולכים למוסדות הפטור מלימודי ליבה. לתוך כל האנטגוניזם המתפתח כלפי החרדים נכנס עניין הניצול, או כמו שאמר האברך מבני־ברק לאחד הערוצים: "התפקיד שלכם לתת ושלנו לקבל". בנימין נתניהו אמר כבר שחצי עם נושא על גבו את החצי השני, והוא כורע תחת העומס.
הציבור החילוני לא יבין לעולם מדוע החרדים מתנגדים ללימודי ליבה נרחבים שיקדמו את הצעירים ויכניסו אותם למעגל העבודה. השבוע שמעתי ברשת ב' את ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה מנסה להסביר ללא הצלחה מדוע רק 50 אחוזים מהציבור החרדי משתתפים בשוק העבודה. פינדרוס התחיל לספר על הנשים החרדיות שיוצאות לעבוד, המשיך בטיעון שהחרדים שנשארים בבית או בישיבות לא מעמיסים על הקופה הציבורית, וסיים בטענה שיכולה ליפול רק על אוזני המאמינים: "הכלכלה עולה ופורחת למרות המספרים הללו". במילים אחרות: לומדי התורה רק מסייעים למצב המשק.
את ארגוני המחאה זה כמובן לא משכנע. להפך. "החמורים שנושאים בנטל השירות והכלכלה סיימו להיות הפראיירים שממלאים את הקופה הציבורית, שהפכה לקופת שוחד פוליטי לחברים של גפני וסמוטריץ'", הכריזו הצועדים מקניון איילון לבני־ברק. "ביד ימין ההנהגה החרדית משתפת פעולה עם הדיקטטורה, וביד שנייה בוזזת את הקופה הציבורית".
אנחנו קרובים לפיצוץ, לא לאיחוי הקרע. שמעתי השבוע את העיתונאי החרדי ישי כהן, המקורב לש"ס, אומר כי "להגיע לבני־ברק, לצעוק ברחובות שבאים לצעדת זעם ולבצע מצור, זה קרב פנים אל פנים". מי שמבין את זה הוא ראש הממשלה נתניהו, שמסתייג היום מהרפורמה שיזם עם יריב לוין וכמעט החריבה את המדינה. נתניהו מחפש פשרה, הצדדים יושבים לדיוני הידברות בחסות הנשיא, והכתובת לכעס נדדה בינתיים מקפלן לבני־ברק ולמתחם שנלר. הכול בגלל החרדים ואנשי הציונות הדתית וההגזמות הבוטות שלהם.
