חיימק'ה אף פעם לא ידע להגדיר זאת מדעית, אבל הוא היה הטיפוס המֶרַצֵה האולטימטיבי. בתור ילד שגדל והפך לבחור ואז לאיש בחברה החרדית, הוא אהב את היותו משויך לחסידות קטנה ושולית, שלא השתתפה אף פעם בקטטות הפנים־מגזריות של החסידויות הגדולות. הוא התחמק ממריבות עם אחיו ואחיותיו, התעקש לוותר ללקוח הבא במכולת גם אם כלל לא התבקש, וחי את חייו נטולי ההתנגשויות והסכסוכים.
אבל בזמן האחרון אפילו חיימק'ה כבר לא היה יכול להתעלם מכך שמסתכלים עליו משונה ברחוב. שמסננים לעברו מילים כמו "שודד" ו"בוזז". שאנשים עם זעם בעיניים מגיעים ליד ביתו וצועקים עליו שהוא טפיל. בתור הטיפוס שהוא, החליט חיימק'ה להפוך לחרדי עובד. הוא החל להסתובב באזור ב.ס.ר בבני־ברק, נפגש עם אנשי עסקים, המיר את הלבוש החסידי המסורתי בחליפות קצרות ובתספורת עדכנית שכוללת זקן מעוצב, וחשב שמעתה הכול יהיה בסדר. הוא הרי כבר לא טפיל עכשיו, משלם מיסים כמו כולם, טיפוס מפרנס שמפריש מע"מ כדין.
זה החזיק בערך יומיים. כי קבוצות המחאה המשיכו להגיע לשכונה שלו ולא הפסיקו להזכיר את העובדה שהוא משתמט פרזיט שלא שירת בצבא. הוא ניסה להסביר לעצמו שלא מדובר במשהו אישי כלפיו או כלפי החברה שהוא שייך לה, שהרי בסופו של יום מנהיג האופוזיציה שירת ככתב בעיתון במחנה, לא שירות צבאי מפואר במיוחד. ובכל זאת, חיימק'ה שלנו רגיש במיוחד והחליט לעשות מעשה. הוא החליף את הכיפה השחורה והחליפה בכיפה סרוגה ובציציות, ועבר לגור בהתנחלות בגב ההר. הנה, אמר לעצמו בסיפוק בגינת ביתו סחופת הרוחות בגבעה 867 כשנופי הבקעה פרושים לרגליו, עכשיו אני שייך לחלק הדתי בעם שכן משרת, שכן הולך לקרבי, שכן מקריב את בניו למען העם והארץ.
זה נמשך יומיים, עד שאוטובוס מוחים הגיע לגבעה שלו ופרק את יושביו, שהחלו לצעוק לעברו "גזלן! כובש! פשיסט! כורת עצי זית ומשתמש בדם שלהם לאפיית מצות!". את החלק האחרון הוא אולי דמיין, אבל הצרחות והלהט הבהירו לו שגם כאן לא ימצא מנוחה לנפשו הבורחת ממלחמות. אז הוא החליט לעבור לתל־אביב. עם כיפה סרוגה על ראשו וציצית שכבר מתנפנפת פחות (פשוט אין מספיק רוח בתל־אביב), הוא שכר דירה ליד ישיבה והתחיל ללמוד בה.
הנה כי כן, חשב לעצמו ערב אחד כשנרדם על מיטתו אחרי שהתייגע שעות בסוגיה מסובכת בגיטין, הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. מצד אחד אני כבר לא חרדי, אבל עדיין שומר מצוות ברוח ישראל סבא. אני פוסע בכל יום ארבע אמות בארץ ישראל, אבל לא עושה זאת ביהודה ושומרון ואיש לא יכול לטעון נגדי שגזלתי משהו ממישהו. אני עובד, משלם מיסים, הולך למילואים (חבר מהישיבה סידר לו טירונות מקוצרת ומשהו ברבנות, העיקר שיש מדים להציג במקרה של ביקורת מחאה אקראית) – איזה טוב השם.
חיימק'ה לא הספיק להיכנס לחלום הראשון כשקולות עזים של מפגינים הקפיצו אותו מהמיטה כנשוך נחש. ממש מתחת לחלונו התקבצו מוחים. הוא כבר זיהה כמה מהפרצופים ותהה אם לכל ההפגנות נתקל מגיעים אותם אנשים עם מבט מוזר בעיניים. הפעם הם צווחו נגד הקמת מבנה חדש לישיבה. "אתם כובשים את תל־אביב! לא ניתן לכם, חרד"ליסטים־משיחיסטים־חורבניסטים!"
חיימק'ה נחרד אבל מיד הבין שפה לא יוכל להישאר. אחרי כמה ימים ארז את מטלטליו, שינה את שמו לחיימון, שכר דירה בשכונת התקווה והחל לחיות כמזרחי־מסורתי בתל־אביב. זהו, היה בטוח, עכשיו כבר לא יציקו לי.
זה החזיק בערך שבוע, עד שהחל לקרוא מאמרים במקומונים שהודיעו שתל־אביב היא סמל ליברלי־חילוני, בירתה של מדינת ישראל, וכל מי שחושב או נראה אחרת צריך לקחת בחשבון שמדינת יהודה מחכה לו מעבר לגבולות העיר. הוא לא כל כך הבין איך חבורה צעירה של כתבנים שהגיעו לא מזמן מחדרה ומפאתי ראשון־לציון מרגישים פתאום תל־אביביים עד כדי כך שיוכלו לקבוע לשליש מתושבי העיר שהצביעו למפלגות הקואליציה שמקומם לא בעיר הזו, אבל כידוע הוא טיפוס מרצה.
חיימק'ה הוריד את הכיפה, עטה על עצמו דגל ישראל, שעט לאיילון והחל לחסום את הכביש בצרחות "בושה בושה בושה" ואז "ביזה ביזה ביזה". סוף־סוף הוא הרגיש ראוי להיקרא ישראלי. הנה, הקהל מסביב עוטף אותו, יש תחושת קדושה באוויר, התקשורת מדווחת שיש פה 200 אלף למרות שקצת קשה להבין איך, אבל זהו – חיימק'ה מצא את מקומו בחברה הישראלית.
מסוחרר מההבנה שתמו צרותיו והוא נכנס לשבט הכי מחובק שיש, הוא נזכר שלא אכל כבר כמה שעות. חיימק'ה פתח את תיק הג'נספורט, הוציא כריך שהכין בבית והחל לנגוס בו ברעבתנות. הוא לא הבחין במבטי הגועל והשטנה שהופנו אליו מצד קבוצת מוחים שעד לפני רגע רקדו איתו במעגלים. כשהבחין בהם, עצר את הביס וקפא על מקומו. מה זה שם, יש לך בשר בכריך? חיימק'ה פלבל בעיניו, ניסה למצוא דרך מילוט, אבל חברי הקבוצה כבר הקיפו אותו מכל עבר. "רוצח! אין דמוקרטיה לאנשים בלי דמוקרטיה לחיות! תהיו חברים של חיות, אל תאכלו אותן!"
חיימק'ה לא ידע מה לעשות. מצוקתו החריפה הביאה אותו למצב קיצון, ורק האינסטינקט פעל. הוא זרק את הכריך, הניח את ידו על עיניו וזעק "שמע ישראל!". שניות לאחר מכן צוות של ערוץ 13 כבר עט על הדתי ההומניסט שהגיע למחאה. וחיימק'ה שוב היה מאושר.
