לרגעים נדמה היה שרגע המהפך הגיע, שעשרים שנות שלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן מתקרבות לקיצן. הסקרים ניבאו לאופוזיציה ניצחון בבחירות בטורקיה. אבל בשעות הקטנות של ליל 15 במאי כבר היה ברור: מסע הקסם של ארדואן נמשך. הוא אמנם לא השיג את 50 האחוזים הדרושים כדי לנצח בסיבוב הראשון, אך היה דרוש לו רק עוד חצי אחוז להגיע לשם. לעומת זאת, ובניגוד לתחזיות, מנהיג האופוזיציה כמאל קיליצ'דראולו מפגר אחריו בכחמישה אחוזים – פער שהאופוזיציה תתקשה להדביק בסיבוב השני. בפרט שחמישה אחוזים מהקולות, שהלכו למועמד שולי ואולטרה־לאומן, יתנקזו כנראה בסיבוב השני לכיוונו של ארדואן.
את המסקנות מן הסיבוב הראשון היטיבו לסכם גליה לינדנשטראוס ורמי דניאל מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. לדבריהם, "ניצחון ארדואן מצביע על ההשפעה העמוקה של פוליטיקת הזהויות בחברה הטורקית. האופוזיציה ניסתה למסגר את המאבק הפוליטי כמאבק על הדמוקרטיה הטורקית והצלת הכלכלה, והבטיחה ימים טובים יותר. לעומת זאת, ארדואן השתמש בנרטיב דתי ולאומני: הוא הציג את קיליצ'דראולו כמי שנתמך על ידי הטרור הכורדי והמערב וכסכנה לערכים השמרניים, והשמיע אמירות הומופוביות רבות. זהותו הדתית של קיליצ'דראולו, שהוא אלווי ולא סוני, הודגשה גם היא על ידי הנשיא כדי לסמנו כאיום על האסלאם בטורקיה.
"רוב הבוחרים הטורקים, התבררו כקשובים יותר לנאומיו המאיימים של ארדואן מאשר להבטחות של קיליצ'דראולו, ונענו יותר לקריאות 'להציל' את הזהות הטורקית מאשר להבטחות לשים קץ לקשיי היומיום. אפילו באזורים שבהם התרחשה רעידת האדמה ההרסנית, ארדואן הוביל. חשיבות פוליטיקת הזהויות בטורקיה התבטאה גם בכך שהמפלגות הלאומניות, התומכות בארדואן והמתנגדות לו, זכו בהישגים בבחירות".
האופוזיציה הציגה את הבחירות כמאבק על הדמוקרטיה והכלכלה הטורקית, אבל הנרטיב הדתי והלאומני של ארדואן ניצח
קיליצ'דראולו לא הצליח להיכנס לדמות המנהיג, הפטרון, האב הגדול והאיש החזק, שמנהל את העניינים. באזורי רעידת האדמה, שבהם מאות אלפים איבדו את בתיהם, העדיפו להתעלם מהשחיתות השלטונית שגרמה לתוצאת הקשות, והעדיפו להאמין להבטחות של האיש שעומד בראש המערכת, שהוא יבנה להם בית חדש. מעבר לכך, שש המפלגות שהרכיבו את גוש האופוזיציה, ושסדר היום שלהן רחוק מאוד זו מזו, לא השכילו לשכנע את הבוחר הטורקי שיצליחו בכלל לתפקד כממשלה.
העיתונאי הגולה עבדוללה בוזקורט העיר בהקשר הזה שהאופוזיציה לא שיקפה מגמה של שינוי אמיתי, אלא לכל היותר משחק כיסאות בין כוחות אולטרה־ימניים, אסלאמיסטיים וניאו־נציונליסטים. אילו היה קיליצ'דראולו מנצח, הוא היה מוכר את מרכולתו כשיבה לדמוקרטיה ולשלטון החוק. בפועל, אומר בוזקורט, מדובר בשני מנהיגים אוטוריטריים. ובכל מקרה, גם אם השלטון היה מתחלף, הוא היה מתקשה להשליט את מרותו על הדיפ־סטייט של מערכות הביטחון והמשפט. שורשיהן של שלוש משש מפלגות האופוזיציה נטועים באסלאם הפוליטי, ואם לא די בכך, כמה מדמויות המפתח באופוזיציה, כמו ראש הממשלה אחמט דבוטאולו ועלי בבג'אן, הם אנשיו של ארדואן לשעבר, שעברו לאופוזיציה לאחר שיחסיהם עימו התערערו. כשמנתחים את ההצבעה מנקודת המבט של בוזקורט, המסקנה היא שהבוחר אולי צדק כשהעדיף את המקור על האלטרנטיבה, גם אם קוראים לה גנדי הטורקי.
אם היה מישהו מקרב מפלגות האופוזיציה שהיה לו סיכוי להתמודד עם ארדואן, הרי שזהו אכרם אימאמאולו, ראש עיריית איסטנבול הפופולרי. אולם הוא נדחק הצידה לטובת קיליצ'דראולו חסר הכריזמה. תורו של אימאמאולו יגיע אולי בבחירות הבאות, בעידן פוסט ארדואן.
אם ארדואן אכן ינצח בסיבוב השני, בעוד עשרה ימים, הצפי הוא שמה שהיה הוא שיהיה. מור אוף דה סיים, כמו שאומרים באנגלית, אבל יותר חזק, תוקפני ותזזיתי. יותר מתח מול ארה"ב והאיחוד האירופי על רקע תחזוקת הקשר עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, והמשך תצוגת השרירים המונעת את כניסת שוודיה לברית נאט"ו. אך במקביל גם המשך מדיניות ניקוי השולחן מעוינות כלפי השכנים, והמשך תהליך הנורמליזציה מול מדינות המפרץ, ישראל, מצרים וסוריה. החלק הזה במדיניות החוץ הארדואנית חיוני לטורקיה, שמבחינה כלכלית עומדת על שפת התהום. ההשקעות המפרציות הן סם חיים בשבילה. ובכל מקרה, גם אם ארדואן ינצח הוא יצטרך לקבל החלטות קשות ביותר. משחקי חלוקת הכסף באספות בחירות וההבטחות לגז ביתי חינם עלולים להתברר מהר מאוד כבדיחה עצובה, על רקע האינפלציה המואצת.
