בבית הכנסת שלנו יש הכול: חרדים ודתיים לאומיים, מסורתיים וחוזרים בתשובה, זוגות מעורבים של דתיים וחילונים, ספרדים, אשכנזים ותימנים, צעירים ומבוגרים, וכמובן – המון ילדים. רק דבר אחד אין לנו בכלל: שקט. בית הכנסת, ברוך השם, תמיד מלא קול רעש והמולה. את דרשת ליל השבת שלי כבר מזמן התרגלתי לומר לקול צחקוקי ילדים, כסאות חורקים ממקומותיהם וקול שקיות הבמבה הנמעכות תחת ידיהם המיומנות של זאטוטים רעבתניים.
זו לא טעות וזה גם לא נובע מחולשה. להפך, זה נובע מתפיסת עולם שמשותפת לכלל המתפללים: אנחנו קודם כל קהילה, קהילה שיש לה בית כנסת, ובקהילה, כדרך הטבע, יש משפחות שלמות, ולא רק גברים בוגרים שיוצרים לעצמם שטח סטרילי לתפילה.
אני מודע היטב למורכבות ההלכתית שקיימת בנושא. התבוננות קלה בהלכה תראה שבימי קדם היה מקובל מאוד להביא ילדים לבית הכנסת. בעלי התוס' לומדים זאת ממצוות הקהל, וניתן למצוא לכך עדויות למכביר בדברי השו"ע והרמ"א – הפוסקים המרכזיים של יהדות ספרד ואשכנז. אכן, בתקופות מאוחרות יותר, היו פוסקי הלכה שטענו כי הבאת ילדים לבית הכנסת פוגעת בסדרי התפילה וביכולת לכוון את הלב כראוי. זהו דיון הלכתי שגרתי, שבנקל אפשר להסתפק בו ולהכריע כדעת המקלים, כי רבים המה.
אבל כמדומני שדיון מהסוג הזה מפספס נקודה חשובה, והיא השינוי העצום שחל בתפקיד בית הכנסת בעולם המודרני. בעבר, הקהילה הייתה מוסד יציב וחזק שהיווה את המגדיר הראשוני של זהותו של האדם. בית הכנסת לא היה המרכז הקהילתי הבלעדי, אלא בעיקר מקום ללימוד ולתפילה. בזמננו, מוסד הקהילה התפרק, והוא ודאי אינו המגדיר הבסיסי של זהותו של האדם. בית הכנסת, אם כן, זכה לתפקיד חדש ומאתגר: הוא יכול להוות מרכז קהילתי שוקק ומלא חיים, ולשקם את מעמדה של הקהילה בעולם המודרני המנוכר.
בחלקים גדולים מהציבור הדתי-לאומי התובנה הזאת הופנמה מזמן, ורבים מבתי הכנסת מהווים מרכזים קהילתיים ראשונים במעלה. אמנם, בסביבה עירונית-מסורתית, שבה חברי הקהילה פוגשים זה את זה "במקרה", ולא בחרו את מקום מגוריהם על פי הקהילה אליה הם משתייכים, האתגר של הפיכת בית הכנסת לקהילה גדול פי כמה. אתגר זה דורש ויתורים רבים מאלו שהתרגלו לבתי כנסת סטריליים: צריך להתרגל לרעש הבלתי-פוסק של הילדים, למצוא דרכים יצירתיות לשילובן של הנשים בבית הכנסת, ולמצוא גם את מקומם של אלו ה"חריגים", שהופכים את המרקם החברתי למורכב ושברירי יותר.
לאחרונה עלה לכותרות סיפור של אחד "חריג" כזה, אוטיסט, שהגיע עם אביו להתפלל בבית הכנסת. על פי הפרסומים בתקשורת, רב בית הכנסת דרש מאביו שלא יביא את בנו האוטיסט לתפילות. אדגיש, אינני שופט כלל את הרב המדובר, מכיוון שהאתגר לשלב "חריגים" שכאלו בבית הכנסת הוא באמת גדול וגם כי אינני יכול להיות בטוח שהדיווח משקף כראוי את המציאות שהייתה. יחד עם זאת, אני מרשה לעצמי להמר שבבית הכנסת המדובר גם נוכחותם הכללית של נשים וילדים אינה גבוהה. המתפללים התרגלו לשטח סטרילי – והם לא מעוניינים שיזיזו להם את הגבינה שלהם.
לו הייתי פוגש את הרב המדובר, כל שהייתי אומר לו הוא שמניסיוני, אפשר להתרגל. להתרגל לרעש, לבלגן, לאווירה שוקקת החיים שמחליפה את השקט שמייצר קדושה נשגבת. בהחלט אפשר. אבל זה לא הכול, אחרי שמתרגלים, מוצאים קדושה מסוג אחר, כזו שמאפשרת לנו להתרומם לגבהים רוחניים כמשפחות שלמות, גברים, נשים וטף, ולא להשאיר אף אחד מאחור, אפילו לא את החריגים שבחברה.
הייתי אומר לכבוד הרב, אתה אמרת: "עם ילד כזה לא מתפללים בבית הכנסת", ואני אומר לך, אחרי שתנסה ותיפתח לזה אתה בטוח תגלה. זה יהיה קשה ומורכב, אבל בסוף זו תהיה תפילה שכשתחזור הביתה תוכל להגיד לעצמך: קיימתי את דברי האר"י הקדוש, קיבלתי על עצמי לפני התפילה לאהוב כל אחד ואחד מישראל, להרגיש שותפות מלאה, הצלחתי ליצור תפילה שיש בה מקום לכולם, ללא יוצא מן הכלל.
נכון, קהילה שמצליחה לשלב משפחות שלמות, עם כל סוגי האנשים, לא תמיד נראית הכי טוב לעין בוחנת מבחוץ, אבל היא מרגישה נפלא. וזה, כך אני מאמין, הדרך הנכונה, ואולי היחידה בזמננו, ליצירת מסגרת רוחנית ברת-קיימא.
