אתם בטח מכירים את סרטוני החתולים שמנסים לתפוס את נקודת האור שמשגר סמן לייזר. הרשת מלאה בהם. מישהו מאיר בסמן על הרצפה, ומיד החתול מזנק על הנקודה האדומה, רק כדי לגלות שאינו תופס דבר. הסמן זז למקום אחר, והחתול קופץ בהתרגשות פעם אחר פעם מנקודה לנקודה. הוא אינו לומד שהסימן האדום לא מצביע על כלום. משעשע? מכמיר לב? אולי במקרה של חתולים. אבל כשמבינים שכולנו הפכנו לחתולים כאלה, זה בוודאי עצוב.
זה מתרחש כמעט מדי שבוע, לפעמים אפילו יותר: אירוע כזה או אחר, בדרך כלל כזה שמפרסם אחד מכלי התקשורת הגדולים של השמאל, הופך ל"סערה" שסוחפת את השיח ברשתות, בפינות הקפה ואפילו בשולחן השבת ובבתי הכנסת. הסמן האדום מופיע, וכולם קופצים. אבל אחרי שהתרגשנו, כתבנו בלהט, הגנו, תקפנו והתפלמסנו, מתגלה בדיעבד שהאירוע אינו אירוע. הוא נופח, הוצג בצורה שגויה וחלקית. מכל הסיפור לא נותר מאומה. סערה בכוס מים.
השבוע זאת הייתה סוגיית קרן הארנונה. זהו נושא אחד מתוך עשרות שנמצאים בחוק ההסדרים, שהדיון בו החל לפני כמה שבועות והפך לפתע ל"סערה". ימין מול שמאל, חילונים מול חרדים, מהומה, גזל ואפילו "שודדים בשם התורה". מי שצלל לפרטים גילה שזהו סעיף שמשרד האוצר מנסה לקדם זה שנים בחוק ההסדרים, והשאלה מי ייהנו ממנו ומי ישלמו לא מתחלקת פוליטית באופן מובהק. אפילו "השביתה הגדולה" שהכריזו בשלטון המקומי התקיימה רק בכמה רשויות מסוימות, שרובן פשוט גדולות ורעשניות יותר. יש מקום לדיון ענייני בשאלה אם זהו צעד נכון או שגוי כלכלית, אבל הוא לא שונה מעוד עשרות סעיפים בתקציב ובחוק ההסדרים, שלא שמענו עליהם וגם לא נשמע עליהם לעולם. חומר ל"סערה" בוודאי אין כאן.
אבל הנקודה האדומה הופיעה, וכמו חתולים קפצנו – רק כדי לגלות שהסתערנו על כלום.
ומה לגבי "החשמל הכשר"? כן, רגע לפני המבצע בעזה, הסערה הפיקטיבית הזאת הצליחה להחזיק כמה ימים. מהדורות קשקשו, הרשתות געשו, באולפנים דיברו על טרלול, וחתולי הימין הסתערו מלאי התרגשות.
חלקם תקפו את "השיגעון החרדי החדש", אחרים גוננו – ורק מי שחיפש קצת עובדות גילה שחוץ מנקודה אדומה אין כאן כלום. הסוגיה מעסיקה את הממשלה כבר כמה עשורים, וממשלת בנט־לפיד אישרה בזמנו פיילוט דומה, שלא עורר אז שום סערה. למעשה, מדובר בצורך של משק החשמל בישראל בהקמת מתקני אגירת אנרגיה. השימוש החרדי בהם לצורכי השבת הוא רק תוצר לוואי. אבל חתולים לא צריכים עובדות כדי לקפוץ. מספיקה להם נקודה אדומה, ואת הלקח הם פשוט לא לומדים.
דוגמאות נוספות לא חסרות. קחו כמעט כל אירוע שהסעיר את הרשתות ועורר תדהמה וזעם לגבי התנהלות הממשלה. בדקו את העובדות, ותגלו שחוץ מדיון סוער הכול הסתיים בלא כלום. אחרי שבוע־שבועיים, את רובם אנחנו אפילו לא זוכרים.
יש מי שמאשימים בכך את חברי הממשלה והשרים ואומרים שלא נעשית מספיק עבודת הסברה והכנה. ובכן, חשוב להבין שאין נבחר ציבור שיכול להכין מערך הסברה שלם על כל פיפס שהוא עושה או לא עושה. בוודאי שאין דרך לנחש איזו אחות יהיה עליו להוכיח הפעם שאין לו. בכל שבוע הממשלה והכנסת עוסקים באינספור החלטות, הצעות חקיקה וסעיפי תקציב. אם הפוליטיקאים יעסקו כל היום בהתגוננות ובהכנת מערכי הסברה, הם לא יוכלו לקדם בפועל שום דבר. ייתכן שהשיתוק הזה הוא בדיוק המטרה של מי שמחזיקים בסמני הלייזר, אולם זאת בוודאי לא טובת הציבור ששלח את הפוליטיקאים לעבוד.
לא כל צעד הוא נכון. כמו כולנו, גם הפוליטיקאים לא מושלמים. יש נושאים אמיתיים שראויים לדיון ולליבון, וביקורת ציבורית ושיח הם חשובים. אבל "סערות" כאלה כמעט לעולם לא יובילו לשיח אמיתי, שמתנהל על בסיס נתונים וטיעונים עובדתיים.
אפשר להאשים את התקשורת – והיא בוודאי אשמה. אפשר לבקר את התנהלות נבחרי הציבור, וגם הם לא נקיים. אבל מותר גם להסתכל רגע אחד במראה, להבין כמה מגוחכת ההתנהגות שלנו עצמנו, ופשוט להפסיק להיות חתולים.
