ירושלים ניצבת על הגיהינום. תסתכלו במפות: הן מעידות על כך עוד מאז שהעלה על הכתב דנטה, המשורר הפלורנטיני בן המאה ה־14, את "הקומדיה האלוהית" שלו, שבה הוא מדמה לרדת לעומק התופת הגיהנומית. בציורים הללו נחתך כדורינו כפרוסה דשנה של עוגת שכבות, כאשר כל שכבה היא מדור ביעותים אחר. אבל מי שיפנה את מבטו אל הציפוי שבראש העוגה – כלומר, אל פני השטח של הארץ – יגלה לא פעם קבוצת מבני אבן קטנה ומעליה המילה "ירושלים".
מדי שנה, כשיום ירושלים בפתח, אני מהרהר במפות הללו ובאופן שבו הן מהגרות ממחברותיהם של נזירים קתוליים ומן הקנבסים של ציירי הרנסנס אל לשונם ואל מקלדתם של הפרשנים הביטחוניים והפוליטיים. הם מתארים את בירתנו כעיר שתחתיה תהום רותחת, שעלולה לעלות על גדותיה בכל רגע ולכלות הכול. הדי המלחמה של הימים האחרונים רק הפכו את הדימוי לחי ודרמטי יותר: הטילים אומנם כמעט לא מכוונים אליה, אבל מה שיקרה בה ביום שנושא את שמה יקבע אם הפסקת האש יחזיק מעמד ליותר מהרף עין.
"האדם שכרה באדמת העיר היפה פתח אל השאול יכול גם להעלותה לכדי "ירושלים של מעלה", עיר השלום, שתיבנה כאן למטה, ביומיום שלנו, היומיום הישראלי"
החיבור הזה בין ירושלים לגיהינום אינו השמצה של מי שנרתעים אוטומטית מההילה הדתית שלה, שמבקשים להסיר מכתפיהם את משא ההיסטוריה הכבד ואת הצורך לתהות על משמעותו. זו הרי מסורתנו התלמודית עצמה, שמכתירה גיא אחד, מוריק ושקט להפליא, בתור פתחו של גיהינום.
את הגיא השלו הזה, בן הנום שמו (מחוז טיולי השבת האהוב עליי), מתאר הנביא ירמיהו כבמה אלילית שהוקרבו בה ילדים לעבודת הבעל. רוצה לומר – מהו פתח הגיהינום? המקום שעוד מרחפות בו זעקות הילדים שהועלו באש בידי בני אדם.
זו אמירה חדה מאין כמותה: ירושלים לא הייתה מאז ומעולם שער לגיהינום. זה לא מבנהו הגיאולוגי של הכדור, כפי שביקשו לומר מלומדי הכנסייה. ירושלים נעשתה פתחו של גיהינום בידי יושביה. ליד האנושית יש יכולת לכרות את האפל שבבורות במרחק הליכה קצרה מהר הבית, מאבן השתייה, שהתודעה היהודית רואה בה את תשתית החיים, ואת המים הפורצים ממנה כמי גן עדן.
ישנו גם הצד השני המובהק: האדם שכרה באדמת העיר היפה פתח אל השאול יכול גם לעשותה לשער השמיים, להעלותה לכדי "ירושלים של מעלה", עיר השלום האידיאלית, שתיבנה לפי מסכת תענית בראש ובראשונה כאן למטה, ביומיום שלנו, היומיום הישראלי.
המחשבות הללו מלוות אותי בחודשים הרבים של חיים בתוך הפגנה המונית מתמשכת שמקיפה את דירתי הקטנה ברחביה, הסמוכה לבית ראש הממשלה. בשיאה הייתה היא בד שעטנז ישראלי שנרקמו עליו תמונות משונות: מחרדי מבוגר שהגיע לכאן מאמריקה וזכה לצעקות על התחמקותו משירות צבאי, ועד לאבסורד המוחלט של פרחחי לה־פמיליה המקללים בעברית, ואחריהם דולקים מג"בניקים דוברי ערבית. כולם נקבצו, באו לך.
מי שנושם את אוויר ההרים הזה לא זקוק לנבואות הסטטיסטיקאים כדי לדעת שירושלים היא הגורל הישראלי היחיד – גורל שבו החיכוכים בין היהודי לערבי ובין היהודי לבין עצמו, לא יוחבאו עוד אלא יזדקרו בגאון על פני השטח. ישראל לא תוכל להוציא עצמה מכלל בירתה, ומה שיקרה בעיר הזאת הוא מה שיקרה בכל אתר ואתר. בפרפרזה על ראש ממשלתנו הראשון: בירושלים ייבחן העם בישראל.
זו גם הטרגדיה הגדולה של "יום ירושלים": מבין הקולות המעטים שטורחים לציין אותו בולטים שלושה – אנשי התקשורת, שבשבילם זהו אירוע ביטחוני שמנהגו עוד ועוד ראיונות עם דברנים בדימוס ובמיל'; אינטלקטואלים משמאל שמוצאים בו הזדמנות נוספת לבכות מרה על מה שקרה לחברה הישראלית מאז המלחמה הקצרה ההיא; והחוגגים, כמעט כולם חובשי כיפות סרוגות, שמעלים בו על נס את דבר הריבונות. מבליל הקולות הללו נעדרת אחת: ירושלים הממשית, זו שחיים בה.
כבר שמעתי ירושלמים צועקים בהפגנות איש על רעהו: "צאו מהעיר". מבט חטוף על ההיסטוריה מלמד שזו אשליה שלא תצלח. ירושלים הייתה מאז ומעולם סך חיכוכיה וכיתותיה, והיא לא תוחלף בעיר אחרת. רבים מדי מנסים לייהד, "לחרד" או לחלופין "לטהר" את ירושלים מתפילת יהודים – כלומר, לנצח את העיר, לתבוע בעלות. אבל את החור שנפער כשמכניסים את עבודת הבעל לעיר הזו אנחנו מכירים, ויודעים אנה הוא מוביל.
שאלת ירושלים בעינה עומדת – איך תיוותר העיר הזו שלמה, מחוברת לה יחדיו מכל חלקיה? איך תיוולד בה חוקה נפשית פנימית, המכירה במה שהיא – עירוב שאינו זמני אלא נצחי? בעיניי, הדרך לשם כרוכה בהפנמה ששותפות היא לעד השילוב המוחלט בין נתינת כבוד להענקת חירות. אם נצליח להגיע לזה בירושלים, נצליח בכל ישראל.
הכותב הוא משורר ומגיש התוכנית "אש זרה" בכאן תרבות
