ברשימה הקודמת הזכרנו את מושג ביטול היש שבחסידות. מקורו של המושג בקבלה, אולם כפי שהזכרתי בעבר, החסידות תרגמה את עקרונות הקבלה ופירשה אותם ביחס לנפש האדם. וכך, ההסבר העיקרי שהחסידות נותנת לביטול היש הוא ביטול הרצון העצמי. היו חוקרי חסידות שהבינו כי הכוונה היא שהאדם צריך להגיע למצב שבו אין לו כלל רצונות או תאוות. זו עמדה שיש לה מקבילות במקומות אחרים בעולם, במערב ובמזרח. הגישה המקסימליסטית היא אולי בבודהיזם, השואף לכבות לחלוטין את הרצון והעצמיות וכך להגיע לגאולה. הרעיון הזה בא לידי ביטוי גם בפילוסופיה, ביצירתו של פילוסוף חשוב מאוד במאה ה־19, ארתור שופנהאואר. אגב, הרב קוק התייחס אליו בכתביו והתעמת עם רעיונותיו בעניין זה.
אולם לדעתי זו איננה המשמעות של ביטול הרצון בחסידות. החסידות מציגה עמדה אחרת ביחס לרצון. כפי שקורה עם מושגי היסוד הקבליים האחרים, כשמגיעים לעולם החסידות הרעיונות מתפתחים בכיוונים שונים. ננסה כעת לראות כיצד רעיון זה הובן בחסידות בווריאציות שונות. הבנה מרכזית של רעיון ביטול הרצון היא מתן האפשרות שיחדור לאדם רצון אלוהי. כשאני מוותר על האגואיזם אני נהפך לצינור, או לכלי, שהרצון האלוהי יכול לפעול דרכו. כפי שנאמר בסרט "קונילמל", אני אינני אני בצורה הפשוטה אלא אני הופך לכלי בידי הקב"ה.
מוזיקה מן השמיים
כדי להבין זאת, אציג בפניכם את השאלה הבאה: מי הוא האמן הגדול יותר? זה שיוצר מתוך עולמו הפנימי יצירה מופלאה, או מי שהופך לכלי ודרכו שואב את היצירתיות מהעולם שמחוץ לו, וכך הוא יוצר? בשפה אחרת הייתי אומר את מה שאני אכן מאמין בו: מוצרט לא יצר מעצמו אלא שמע מוזיקה מן השמיים ואותה הוא כתב. כך הייתי מפרש את רעיון ביטול האני שבחסידות. על ידו אנו הופכים כלים לדברים יותר קדושים. כשהאדם מגיע לדרגה של ביטול היש או ביטול האני, חודר דרכו משהו מהעולם שמעבר לו.
יש בחסידות גם וריאציה שונה במקצת על ביטול הרצון, שהרב קוק נוטה אליה. האדם נוטה ללכת אחרי הרצונות השטחיים שלו, אולם אילו היינו קופצים מעל המשוכה הזאת ויכולים לבטל רצונות אלו, היינו יכולים להגיע לרצון העמוק יותר שיש בנו. אותו רצון עמוק יותר הוא האותנטיות שלנו. מעיין מים חיים הנובע מתוכנו, שאנו צריכים לשאוף לחזור אליו, וכך להגיע למצב שהחוץ והפנימיות יהיו כאחד.
אזכיר שוב שהחסידות עוסקת רבות ברמות השונות של התודעה האנושית וביכולת לקפוץ לרמות גבוהות יותר. בהקשר זה היא מפרשת את מערכת הספירות הקבלית. באינטרפטציה החסידית של הספירות, ספירת חכמה היא הנקודה העליונה שבה מתחילה התודעה, השער לתודעה. מעליה נמצאת ספירת כתר, שהיא הספירה הגבוהה ביותר. היא מסמלת את מה שמעבר לתודעה האנושית, את הבלתי מודע. אלו רבדי אישיות החבויים באדם, שלא ניתן להגיע אליהם דרך התודעה הרגילה. זהו ה"אין", שקשור לספירת כתר. כאן נמצא ההבדל הגדול בין החסידות להתנגדות. בעולם ההתנגדות וישיבות המוסר, הבלתי מודע שבאדם הוא פרוידיאני, שלילי. זוהי הפרימיטיביות שבאדם, שצריך להתנקות ממנה. לעומת זאת בעולם החסידות, דרך הבלתי מודע אפשר להגיע לחיבור עם הטוב, עם מעיין עמוק הנמצא בנו.
כאן אנו מבינים את היופי של ספירת כתר. הכתר הוא משהו שנמצא מעליי אך איננו בדיוק אני. הוא מעבר לאני, אבל בעצם הוא כן חלק ממני. הכתר מייצג את העולם שאיננו מודעים לו ושממנו חודרים אלינו דברים רבים. אגב, רעיון זה מתקשר עם שני מושגים אחרים בקבלה ובחסידות: האור המקיף והאור הפנימי.
אם נחזור אל הקבלה הקלאסית, שהחסידות ינקה ממנה, מושג ה"אין" מקבל שם משמעות בסיסית יותר הנוגעת להבנתנו את העולם ואת הקשר בינו ובין הקב"ה. בקבלה עצמה, בפרשנותה המקורית יותר, לספירות ישנה משמעות אונטולוגית, דהיינו הן מתארות את המציאות. ספירת כתר היא המייצגת של ה"אין". זאת משום שספירת כתר היא העליונה ביותר, הקרובה ביותר לקב"ה, אך עדיין, ביחס לקב"ה זה נשאר "אין", ביחס אליו שום דבר איננו ממשות.
החומר ההיולי
בקבלה ישנו רעיון נוסף בקשר ל"אין", הנוגע למוגבלות של העולם. האין הוא משהו שנמצא מעבר ליש. כי ב"יש", במציאות, יש הרבה מן האשליה והטעות, ודווקא ב"אין" יש משהו יותר אמיתי. כשאנו מתבוננים בעולם אנו רואים ניגודים וסתירות, דברים רבים שאנו לא מבינים. ה"אין" הוא הנקודה שבה הניגודים מתאחדים והפרדוקסים נפתרים.
רעיון זה הועלה גם על ידי הוגים מחוץ לעולם הקבלה, ורעיונות דומים פיתח גם הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי ניקולאוס קוזאנוס, בן המאה ה־15. הוא אמר שאם נסתכל על קו, אנו נוהגים להגדיר לאורכו שני כיוונים מנוגדים, ימין ושמאל. אולם אפשר להסתכל על קו באופן אחר. קו יכול להיות גם עיגול בקוטר אינסופי, עיגול שנסגר רק באינסוף. וכך שני הצדדים של הקו נוגעים אחד בשני באינסוף. זהו הגילוי שאם נלך ימינה או שמאלה על הקו עד אינסוף, נגיע לצד השני. במילים אחרות: הימין והשמאל, המסמלים בקבלה שני כוחות מנוגדים, מתאחדים באינסוף. ספירת הכתר, ה"אין", מקרבת אותנו קרוב ככל האפשר אל האינסוף, שם הסתירות והעימותים נעלמים.
לסיום, אם נחזור מהקבלה המדברת על העולם, לחסידות המדברת על נפש האדם, ישנו הסבר נוסף לרעיון של ביטול היש, שאותו הזכרתי בחטף ברשימה הקודמת. אפשר להגדיר זאת כעקרון הטרנספורמציה, ולדמות זאת למה שהאלכימיה חיפשה במהלך השנים: האפשרות להפוך את העופרת לזהב. אנו צריכים לשאוף להפוך את הפנימיות והרצונות שלנו למשהו נעלה יותר.
המודל הזה בנוי על השקפה ימי ביניימית בהיבט נוסף, הקשור לרעיון שנקרא החומר ההיולי. זהו רעיון מהפילוסופיה היוונית שפותח בפילוסופיה של ימי הביניים. בימי הביניים חשבו שאם הופכים עופרת לזהב, אזי ישנו רגע מסוים שבו החומר נמצא במצב ביניים כזה שהוא החומר ההיולי. מכאן מתפתח רעיון ה"אין". כל חידוש וכל שינוי זקוק לעבור דרך רגע מסוים של "אין". אם אנו רוצים לקפוץ מדרגה ביכולת ההבנה שלנו, אנו צריכים לחזור אל ה"אין", כדי לאפשר לעצמנו לקבל אינטואיציה חדשה. זוהי עוד פרשנות למושג ביטול היש, או החזרה אל האין. על פי החסידות, ישנו רגע שבו היש צריך להיהרס כדי שהבניין החדש יוכל להיבנות.
אנו מפרסמים את טורו האחרון של פרופ' רוזנברג, שנמסר לדפוס לפני מותו.
