"בעולם הזה לא קיים דבר ודאי, מלבד מוות ומיסים", קבע לפני 250 שנה בנג'מין פרנקלין, באמרה שמעלה חיוך עד עצם היום. אנו זוכרים את המילים האלו מכיוון שהן נכונות – מיסים הם מציאות חיים כיוון שהם תנאי הכרחי לכל שלטון.
ראש רשות שלטונית – ויהיה זה מזכיר קיבוץ או ראש עיר – לא יכול להבטיח הבטחות, לחוקק חוקים, לתקן תקנות ולהוציאם אל הפועל אם אין לו יכולת לגבות מיסים. וזו הסיבה שקרן הארנונה היא החלטה כה מז’ורית וקטלנית.
למעשה, החלק העוסק בהעברת הכסף לרשויות שיקצו שטחים לבנייה, הוא משני. מה שחשוב בהצעה של קרן הארנונה הוא מקור הכספים: לראשונה בתולדות ישראל, השלטון המרכזי יבזוז את כספי המס המקומי (הארנונה) כדי לקדם את סדר העדיפויות והמדיניות שלו.
במציאות החדשה שתיווצר ידע כל תושב בישראל שראש העיר האמיתי שלו הוא שר האוצר. האדם שיחזיק בתואר ראש העיר (או ראש המועצה) יהיה רק גובה "המס המקומי", שהמפתח לחלוקתו נקבע במקום אחר. ראשי הערים יהפכו ממנהיגים הנבחנים על מדיניות וניהול אחראי, לעסקנים האוכלים משולחנם של שרי אוצר מתחלפים המתקנים קריטריונים לחלוקת כספי הארנונה שאספו.
כדי להבין עד כמה ההמלצה שמכרו פקידי האוצר לסמוטריץ' בעייתית, עברו רגע לאומה שמוסדותיה נחשבים המפוארים בעולם – הרפובליקה האמריקנית. תארו לכם שביידן היה מחליט להלאים רבע מהכנסות המדינות האמריקניות ממיסים, ולחלק אותם מחדש ביניהן על פי קריטריונים שרירותיים. החלטה כזו הייתה קץ הפדרליזם האמריקני. במידה רבה, סופה של אמריקה.
השלטון המקומי שלנו אומנם נחקר פחות, מדובר פחות ומועלה פחות על נס מהמודל האמריקני, אך הוא חיוני לא פחות לאיכות החיים שלנו. למעשה מדובר באירוע מז’ורי, חמור לא פחות מביטול היפותטי של הפדרליזם האמריקני.
הבעיה שסמוטריץ' מנסה לטפל בה היא אמיתית. הארנונה הנמוכה למגורים מספקת תמריץ שלילי לבנייה למגורים, ומצמצמת את התחלות הבנייה. ראשי ערים מעדיפים להשאיר את עריהם קומפקטיות כי ההוצאה על כל תושב חדש גבוהה מהמס שישלם. הדרך הפשוטה לפתור זאת היא להעלות באופן רוחבי את הארנונה למגורים. אך גם אם מסיבות פוליטיות זה לא אפשרי, אפשר לממן מענקים לעיריות המתגייסות להרחבת היצע הדירות.
באשר לצדק חלוקתי, גם כאן יש למדינה כלים לעשות צדק עם הפריפריה מלבד חלוקת הארנונה: העברת תקציבי תרבות מתל־אביב לפריפריה, תעדוף אזורי תעסוקה באמצעות מיסוי מופחת, הקמת אוניברסיטאות, שדות תעופה ורכבות קליע. הפעולות הללו לגיטימיות, והמחיר של כולן יחד נמוך מהמחיר של הרס השלטון המקומי.
סמוטריץ' הוא נבחר ציבור ראוי, שטובת המדינה אל מול עיניו. כוונתו במקרה הזה רצויה, אך מעשיו אינם רצויים. יש לקוות שהוא ישתמש בתבונה ובאומץ שאפיינו אותו בדרכו הציבורית, כדי להחליף את התוכנית הנוכחית בתוכנית רדיקלית פחות, שתקדם בנייה למגורים וצדק חלוקתי – בלי להרוס רכיב כה מרכזי בממלכה הישראלית.
רותם מ' סלע הוא מו"ל הוצאת "סלע מאיר"
