יסוד היסודות ועמוד החוכמות שעליו מבוסס המחקר הכלכלי (או לפחות אחד היסודות שלו), הוא עיקרון פשוט בן שלוש מילים: אנשים מגיבים לתמריצים, ואידך זיל גמור. חשוב לא לטעות ולהניח שבני אדם מושפעים אך ורק מתמריצים כספיים, יש גם אחרים, אבל חשוב עוד יותר לא להתפתות למחשבה שקבוצה מסוימת או תחום מסוים קיבלו פטור מהתמריצים. לא, כולנו מגיבים להם תמיד.
השבוע האחרון היה גדוש בסוגיות של מדיניות ציבורית: תקציב המדינה אושר בוועדת הכספים, הכספים הקואליציוניים אושרו בממשלה, האינפלציה גאתה, הצמיחה קפאה, ברשויות המקומיות שבתו ובכנסת כמעט הלכו מכות על קרן הארנונה – כל זה רק עד יום שלישי. בכמה מן הנושאים האלה בלט הניסיון של קבוצות אינטרס לשכנע את הציבור שבמקרה הספציפי שנוגע להן – בני אדם לא מושפעים מתמריצים. כלומר, לא כל בני האדם. האחרים דווקא כן, אנחנו לא.
ראשונים ורועשים במיוחד היו ראשי הרשויות החזקות. לא כאן המקום לפרוס את הוויכוח על קרן הארנונה (תוכלו לקרוא על כך אצל עמיתתי ריקי ממן, בעמ'ׁ 18־19), אבל בסופו של דבר היא נועדה להתמודד עם עיוות קיים במערך התמריצים, שפועל על ראשי הערים וגורם להם לטרפד ולעכב בנייה למגורים. כמעט בכל ריאיון עם מתנגדי הקרן הם מציעים שאם הממשלה רוצה לתמוך ברשויות חלשות, שתעשה זאת מכיסה באמצעות תקציבים לפיתוח עסקי. ומה לגבי עידוד בניית דירות? אל תדאגו, מסבירים ראשי הערים, אנחנו מגויסים למאמץ הלאומי להוריד את מחירי הדיור – רק הממשלה היא שצריכה לוותר על הכנסות.
אך עם כל הכבוד לרגשות שמעוררת קרן הארנונה, השפעתה על חיינו תהיה מועטה באופן יחסי למה שהוסכם השבוע בעניין הכספים הקואליציוניים שהגיעו לסכום חסר תקדים: 5.7 מיליארד שקלים השנה, ו־8 מיליארד בשנה הבאה. ערב אישורם בממשלה פרסם הממונה על התקציבים במשרד האוצר יוגב גרדוס מסמך חריף שמזהיר מהשלכות "הגדלת התמריץ לאי־השתתפות בתעסוקה" של המגזר החרדי. הסעיפים הדרמטיים הם הגדלת תקציב הישיבות שממנו נותנים קצבאות לאברכים, זינוק בתקציבי זרמי החינוך החרדי, ומימון חלוקת כרטיסי המזון שיזם יו"ר ש"ס אריה דרעי.
כשהממשלה מעודדת את הישיבה בכוללים ואת ההתעלמות מלימודי ליבה, לתוכניות היפות שלה לעידוד השכלה ותעסוקה אין שום סיכוי
כך למשל, אברך שקיבל עד היום 680 שקלים לחודש מקופת המדינה, צפוי לקבל 1,200 שקלים. באוצר טוענים שהדבר יביא לפגיעה מיידית בהשתתפות גברים חרדים בשוק התעסוקה, וצפוי "ליצור מערכת תמריצים אנטי־כלכליים המעודדים יציאה משוק העבודה". על הקביעה הזאת גיחכו השבוע לא מעט ח"כים ועיתונאים חרדיים. "הטענה שבגלל כמה מאות שקלים אברך יקבל החלטה לא לצאת לשוק העבודה היא הזויה", הם קבעו, וגרסו שאנשי אגף תקציבים רחוקים מאוד מלהכיר את המגזר החרדי ואת האברכים הלומדים במסירות נפש בכוללים.
אבל האמת היא שבמקרה הזה אין צורך בהיכרות עם המגזר החרדי, מספיק להכיר את הנטייה של המין האנושי להגיב לתמריצים. הוספה או גריעה של מאות שקלים בחודש מוכיחות את עצמן שוב ושוב כגורמים משפיעים בהחלטות של משקי בית. במקרה הזה, היכרות עם המגזר החרדי מתחילה דווקא בהיכרות עם הנתונים. עיון בגרף של השתלבות גברים חרדים בשוק התעסוקה מראה שבתחילת שנות האלפיים הנתונים היו בשפל של 35% עובדים בלבד. הם התחילו לטפס רק אחרי 2002־2003. מה קרה באותן שנים? ה"גזרות" הכלכליות של שר האוצר בנימין נתניהו, ובראשן קיצוץ הקצבאות.
עלייה משמעותית נוספת בשילוב גברים חרדים בתעסוקה התרחשה אחרי שנת 2013. למה דווקא אז? ה"גזרות" הכלכליות של שר האוצר יאיר לפיד, ובראשן צמצום התקציב לאברכים ולמעונות. ב־2015 שיעור התעסוקה של גברים חרדים כבר עמד על יותר מ־50%, ובשמונה השנים שחלפו מאז הוא מדשדש בלי עליות משמעותיות, וכעת הגיע ל־53%. גם כיום יש 90,000 חרדים בני 25־64 שאינם עובדים. מה קרה ב־2015 שעצר את העלייה? החרדים חזרו לקואליציה, ומרבית ה"גזרות" בוטלו.
מחקר שפרסם אגף הכלכלנית הראשית באוצר ב־2019, סיכם את המסקנות בשפה מדעית־יבשושית: "ישנו מתאם בין התמריצים הכספיים ובין תעסוקת החרדים בפועל". ובמילים פשוטות: חדשות טובות. גם חרדים הם בני אדם. אפילו חרדיות. לפני הרפורמה של 2003, פחות ממחצית מן הנשים החרדיות עבדו. כיום השתתפותן בשוק התעסוקה דומה לזו של יהודיות לא־חרדיות. תגובה לתמריצים, מתברר, היא לא עניין מגדרי או מגזרי. זה עניין אנושי.
בכייה לדורות
אחד ממחזות האבסורד של השבוע היה כאשר שר האוצר סמוטריץ' ומנכ"ל משרדו הסבירו שהמדינה בכל זאת עושה מאמצים כבירים לשילוב חרדים בתעסוקה. הם דיברו על מרכזי הכשרה מיוחדים לצעירים חרדים שמעוניינים להשתלב בהייטק, על השקעות רבות במכינות קדם־אקדמיות, ועל עמותות שמקבלות סיוע ממשלתי ומתמחות בהשמת גברים חרדים במשרות מכניסות.
הכול נכון, אבל כאשר ביד השנייה הממשלה מעודדת בנדיבות את המשך הישיבה בכוללים ואת ההתעלמות מהצורך בלימודי ליבה, לכל התוכניות היפות אין שום סיכוי נגד הזרם הטבעי של מערך התמריצים. באותו ריאיון שבו הציג שר האוצר נימוק משכנע מדוע קרן הארנונה חשובה לבניית תמריצים שישפיעו על ראשי הרשויות, הוא הדף מיד לאחר מכן את הטענות בדבר מערך התמריצים שהממשלה שהוא יושב בה מעצבת לצעירים החרדים בשנים הקרובות.
במקרה של רשתות החינוך החרדיות זו תהיה בכייה לדורות. עד היום התקצוב מקופת המדינה למוסדות חינוך לא־רשמיים היה בנוי, על בסיס מסקנות ועדת דוברת, בצורה שעודדה שלושה עקרונות: לימוד תוכנית הלימודים המלאה, אי־מיון תלמידים, ואי־הנשרה (בעברית פשוטה: לא לסלק תלמידים). בית ספר פרטי שעמד בקריטריונים קיבל עד 65% מהתקציב שמקבל בית ספר ממלכתי, ומוסד פרטי שלא עמד בהם (לא לימד ליבה, למשל) קיבל מכספי משלם המיסים עד 35% מתקציבו של בית ספר רשמי. זו לא "אפליה" אלא סימון מטרה: מי שרוצה ליהנות מהקופה הציבורית, מתבקש לעמוד בסטנדרטים מסוימים שהציבור רוצה לתמרץ. כך עושים גם בעולם: במדינות ה־OECD מתקצבים מוסדות פרטיים ב־50 אחוזים, ובארה"ב – ב־10 אחוזים בלבד.
החלטת הממשלה מהשבוע שוברת את הפרדיגמה ומשווה את רמות התקצוב גם למי שלא עומד בתנאים. תקציבי המוסדות שאינם רשמיים, כלומר כאלה שאינם מלמדים ליבה ומסרבים לפיקוח, יגדלו בשנתיים הקרובות ב־1.2 מיליארד שקלים. עבור מורה ישראלי רגיל, תנאי הכניסה להסכם השכר "אופק חדש" כוללים הגדלה של 50% בהיקפי העבודה, השכלה אקדמית, הכשרות וכמובן כפיפות לפיקוח. לעומת זאת, מורה חרדי ב"חינוך העצמאי", ברשת בתי הספר של ש"ס או בזרם "המוכר שאינו רשמי", יקבל מעכשיו את אותו שכר, בלי התניות. מדובר במוסדות שמסרבים להשתתף במבחנים ארציים או בינלאומיים, ואין למדינה מידע ממשי על רמת הידע וההכשרה של תלמידיהם. למעשה, לא נשאר לבתי הספר שום תמריץ להיות ממלכתיים.
מחקר שפרסם בנק ישראל לפני שנתיים הראה כיצד בשנות ה־90, אחרי שהועבר חוק שמגדיל משמעותית את התקציבים ל"מעיין החינוך התורני", מספר התלמידים במוסדות הרשת גדל בקצב מסחרר. התוצאה הייתה צניחה של 24% בזכאות לבגרות, והפחתה של 14% בשיעור התעסוקה בעשור שלאחר סיום הלימודים. הבוגרים שכן יצאו לעבוד, הרוויחו בממוצע 20% פחות מבוגר של מוסד ממלכתי.
אגב, כולם מדברים על החרדים, אבל הם לא היחידים שמערכת התמריצים החדשה מאיימת להסיג. עד לפני כמה שנים, 95% מהתלמידים הערבים במזרח ירושלים למדו את תוכנית "אלתוג'יהי" הירדנית, בפיקוח הרשות הפלסטינית. ב־2018 הממשלה נכנסה לתמונה, והחלה לפתוח מוסדות רשמיים ולתמרץ מעבר אליהם. זה התחיל להצליח. כיום, שיעור התלמידים הירושלמים שלומדים את תוכני ההסתה הפלסטינית ירד ל־80%. באגף התקציבים הביעו חשש ש"צמצום הפער בין תקציבי החינוך המוכר שאינו רשמי לחינוך הרשמי, צפוי לפגוע במאמצים אלה ולהסיגם לאחור".
כדי להבין את המנגנון שבו תמריץ של כמה מאות שקלים גורם לאברך שלא לצאת לעבודה, צריך להעמיק בנתונים. המלגה לאברכים, שמותנית במספר שעות ישיבה בכולל ולכן גם באי־עבודה, אינה עומדת לבדה. על פי דו"ח בנק ישראל שסקרנו כאן לפני מספר שבועות, יותר מחמישית מההכנסה הפנויה של משק בית חרדי ממוצע מגיעה מתשלומי העברה ישירה מהממשלה, וחלקם הגדול מותנה באי־עבודה. כך גרמו הקצבאות וההטבות למיניהן לכך ש"בעת היציאה לעבודה – גבר חרדי מאבד כמעט שני שליש מגובה ההכנסה ברוטו, עקב אובדן הטבות".
בקיצור, המנגנון בנוי כך שלא משתלם לצעיר חרדי לצאת לעבוד. שימו לב גם לפערי השכר: בגלל השכלה ומיומנויות נמוכות, שכרו של גבר חרדי שכבר יצא לעבודה עומד בממוצע על 8,529 שקל, בעוד הגבר היהודי הלא־חרדי מרוויח 16,024 שקל לחודש. זו סוגיה שלא מספיק מדוברת אבל היא מטרידה במיוחד, משום שלפי מחקר של פורום קהלת הפער הזה רק ילך ויתרחב בשנים הבאות. כדי לצמצם אותו נדרשת השכלה טובה יותר לחרדים טרם צאתם לעבודה, וכאן המעגל חוזר לתחילתו: התמריץ למוסדות החינוך החרדיים עקום לחלוטין.
חפש את הקריטריון
המסמר האחרון בחבילת הצעדים הזאת הוא מיזם כרטיסי המזון של אריה דרעי. הממשלה אישרה בסך הכול כמיליארד שקלים לשנתיים הקרובות, המיועדים לחלוקת קצבאות בדמות תלושי מזון לאוכלוסיות שזכאיות להנחה בארנונה מטעמי הכנסה. בש"ס רוצים לשחזר את ההצלחה, מבחינתם, של חלוקת התלושים מתקופת הקורונה. אבל באוצר מספרים סיפור אחר: "מהנתונים עולה כי שיעור משקי הבית שהיו זכאים לכרטיס בחברה החרדית, גבוה משמעותית משיעור משקי הבית הנמצאים באי־ביטחון תזונתי בחברה החרדית, זאת לעומת שאר אוכלוסיות ישראל". קביעת התבחין של הנחה בארנונה לצורך קבלת תלושי המזון, פעלה לטובת משפחות ברוכות ילדים ולרעת רשויות מקומיות עם מערך גבייה לא מתפקד, שנתוני הארנונה שלהן חלקיים וחסרים.
כך למשל, לפי המדד העוקב אחר "אי ביטחון תזונתי", זהו מצב שסובלים ממנו 21% מהאוכלוסייה החרדית, ויותר מ־60% מהאוכלוסייה הערבית. ובכל זאת, בעוד כל משפחה חרדית שלישית זכתה לכרטיס מזון, אצל הערבים הוא הגיע רק ל־17% ממשקי הבית. במשרד האוצר תהו מדוע לא פשוט לחזק את המנגנונים הקיימים לסיוע במזון: המיזם הלאומי לביטחון תזונתי, ההזנה במערכת החינוך, ההזנה לאזרחים ותיקים ותמיכה בעמותות לחלוקת מצרכים, וכן מדוע שהכסף לא יעבור דרך משרד הרווחה.
קידום כל התהליכים האלה במקביל, מדאיג פי כמה מרקיעת הרגליים המפונקת של ראשי הערים החזקות שנשמעה היטב השבוע, או מההתעקשות הנגדית של משרד האוצר על קרן ארנונה שמסבכת עוד יותר מצב מסובך גם ככה, במקום לפשט אותו. ניתוח נכון של מבנה התמריצים מאפשר לנו להבין טוב יותר את המגמות, ולהשקיע באופן הגיוני את רמת הקשב הציבורי והאמוציות של השיח.
לכל אלה נוסף השבוע נתון אינפלציוני מטריד של חודש אפריל, כפול ממה שחזו הכלכלנים, שיתורגם קרוב לוודאי לעלייה בריבית בשבוע הבא. מטרת הריבית הגבוהה היא לרסן את הביקושים, לצמצם את הצריכה הפרטית, וכך גם להפחית את עליית המחירים. הצרה היא שגם בחודש הבא צפויים כמה אירועים שבהם הממשלה עצמה מגדילה את הלחץ האינפלציוני: עליות המחירים המפוקחים והאחרים שנכנסו לתוקף רק במאי, ושתי אוכלוסיות גדולות שיקבלו תוספת להכנסה הפנויה: המגזר הציבורי שכבר חתם על הסכם שכר משמעותי, והמגזר החרדי עם הכספים הקואליציוניים. ומדוע שההכנסות הללו יגדילו את הביקושים? כי בני אדם מגיבים לתמריצים.
