בשעה טובה הגיעה עונת החתונות. הזוגות הצעירים שהחליטו למסד את הקשר ביניהם נדרשים להתמודד, לרוב בפעם הראשונה בחייהם, עם ניהול פרויקט מורכב וסבוך ובו שלל אתגרים – מהמיקום והקונספט, דרך המוזיקה הצילום, המנות, תאורה והגברה, שמלת כלה, הזמנות והרשימה עוד ארוכה.
זוג שאני מכיר עומד להתחתן בקרוב. שניהם עובדים, וגם ההורים הבטיחו לסייע. הם נערכו לאירוע המרגש זמן רב, בחנו את ההוצאות, ערכו השוואות והתמקחו על המחיר מול נותני השירותים שנדרשו ליום המיוחל. הם אפילו צמצמו, ככל שיכלו, את מספר המוזמנים. סיכום הביניים שלהם מראה כי העלות הכוללת עד כה של הוצאות החתונה מגיעה ליותר מ־130 אלף שקלים, וזו כמובן רק התחלת הדרך. הזוג צריך לדאוג לעצמו לדירה (בשכירות), להוצאות שוטפות של משק הבית ועוד.
אין בי שום געגוע לתקופת הקורונה שחווינו כאן לפני שנתיים־שלוש – לא למסכות, לא לסגרים ולא לריחוק החברתי. אבל לדבר אחד אני כן מתגעגע: לחתונות הצנועות אך העוצמתיות שהיו כאן. במהלך הסגרים זכיתי להשתתף בשלוש חתונות של אחייניי. כמו רבים אחרים באותה תקופה, גיליתי שאין שום קשר בין עוצמת השמחה והחוויה להשקעה הכספית. משתתפי חתונות הקורונה זוכרים את היצירתיות, המקוריות ובעיקר את רמות השמחה שעלו על כל אפקט טכני. לעיתים, הרצון להקסים ולהדהים גורם לפעולות לא מחושבות. ישנם זוגות שכבר בשלב הצעת הנישואים מוציאים סכומים עצומים רק כדי להרשים.
מחיר הפתיחה של החיים הזוגיים הפך יקר במיוחד (מבחירה), עוד הרבה לפני המציאות האינפלציונית ויוקר המחיה שטופחים לנו בפנים. לא נדיר למצוא זוגות טריים שמתחילים את החיים עם חובות. עם קצת מחשבה וטיפה צניעות, הם היו יכולים להתחיל עם סכום נאה ביד, מבלי לגרוע מעוצמת השמחה וההנאה.
