זהו, אני שם. אין דרך להתחמק מזה יותר. חשבתי שאהיה מהטיפוסים האלו שעדיין נראים בני 30 גם אחרי שכבר החליפו קידומת, אבל המציאות טפחה על פניי באופן הכי אכזרי שיש. אני בת 40.
זה הגיל שבו כבר לא חוגגים יום הולדת, "מציינים" אותו. זה הגיל שבו אנשים זרים מתחילים לקרוא לך "גברת". המצב לא משתפר בפלאפל, כשהמוכר שואל אותך "מה בשבילך, אמאל'ה?". זה הגיל שבו את מתכופפת ופתאום נשמע קנאק אכזרי בגב, ומאז הצוואר שלך מפסיק לפנות ימינה עד יום מותך.
זה הגיל שבו עם קצת ספורט אפשר להגיע לגזרה יפה, אבל לבטן כבר יש חיים משלה. זה הגיל שבו את מבינה שלעולם לא תהיי יותר קולית. אף אחד לא מצליח בזה אחרי גיל 40, חוץ מירמי קפלן. זה הגיל הזה שבו קיסמי שיניים בסוף הארוחה במסעדה הופכים להיות רלוונטיים. זה הגיל שבו הקואורדינציה מתחילה לפנות נגדך, ואז את פורסת חלה ויוצא לך מעצור לדלת. זה הגיל שבו את קולטת שהשחקן שהכי הערצת בשנות התשעים התחיל לקבל תפקידים של סבא. גם נטפליקס קולט את הזקנה שלך ומתחיל להציע לך סדרות תקופתיות.
מצד אחד אני ממש שלמה עם הגיל שלי. מצד שני – עשיתי הליקס. מה שכן – הדבר שהכי מרגיע אותי הוא שאת רוב הפדיחות שלי עשיתי לפני עידן האינטרנט
זה הגיל שבו את מסתכלת על הערסל שתלית בחצר והוא נראה לך כל כך של בני 20. זה הגיל הזה שבו את עוצרת ליד חלון ראווה כי ראית שמלה יפה, ואז קולטת שאת עומדת מול סניף של גולברי. זה הגיל שבו את מוכנה למות ולא לרוץ אחרי אוטובוס.
זה הגיל שבו עוגות פרג לא מגעילות אותך ואת אפילו נמשכת אליהן.
פתאום גם נהיה כיף לשתות סודה.
זה הגיל שבו את קולטת שאת עדיין לא יודעת להפעיל את הווישרים האחוריים ברכב. זה הגיל שבו את יודעת שאם זאת בחירה בין שישי בשוק לשנ"צ, אז שנ"צ.
זה הגיל שבו את מבינה שהתקופה היפה ביותר בחייך הייתה איפשהו בגיל 22, והיא הייתה כזו משום שהיית מטומטמת מכדי להעריך אותה.
זה הגיל שבו את זוכרת מצוין את כל הפעמים שבעלך עצבן אותך החודש, אבל עומדת שעה מול המקרר ואין לך מושג מה רצית לקחת ממנו.
זה הגיל שבו היקיצה הטבעית עוברת ל־6:45 בבוקר. באופן משונה, זה מסתנכרן נהדר עם הבחירה להביא תינוקת לעולם בגיל 39. זה הגיל שבו את מבינה שההורים שלך צדקו כשאמרו שכדאי לשים כל חודש כסף בצד. מצד שני, כבר מאוחר מדי להתחיל להקשיב להם.
בגיל הזה את לא צוחקת, את מגחכת. את לא בוכה, את דומעת. את לא אומרת לא, את מאנפפת. זה הגיל שבו את מתאפרת ברכב, לעיתים גם מחליפה בו בגדים מפגישה לפגישה, ולא אכפת לך שיתפסו אותך.
זה הגיל שבו מתחילים להחזיק את הידית העליונה כשהוא לידך באוטו. זה הגיל של הנתיב הימני, גם כשצריך לפנות שמאלה. זה הגיל שבו כבר לא ישנים כפיות, ישנים סכינים. זה הגיל שבו כבר אין לך בעיה לאכול אוכל קר.
זה הגיל שבו את מתחילה להיצמד לאיזו כורסה מרופטת בסלון שרק עליה נוח לך לשבת. זה הגיל שבו יוצא לך פתאום בלי שליטה "תיסלם" או "כל טוב!"
זה הגיל שבו לוקח יותר זמן לנוח מאשר להתעייף. זה הגיל שבו הדבר שהכי מדליק אותך בשבת בבוקר הוא להעביר סמרטוט מעל הניאגרה.
זה הגיל שבו את מוכנה לשלם על אקסטרה מקום לרגליים בטיסה, אבל בחיים לא תקני תותים בתחילת עונה. זה הגיל שבו את מוצאת את עצמך אומרת "רגע, מי פה המבוגר האחראי?", וקולטת שאת, את המבוגר האחראי!
מצד אחד אני ממש שלמה עם הגיל שלי. מצד שני – עשיתי הליקס. מה שכן – הדבר שהכי מרגיע אותי הוא שאת רוב הפדיחות שלי עשיתי לפני עידן האינטרנט.
אני בת 40.
זה מפחיד, זה מרגש. זה מסקרן, זה מייאש. זה גדול עליי, עוד לא סיימתי להתבגר. זה קטן עליי, יש בחיים אירועים קשים יותר. אני בת 40, אבל לא אתן לזקנה להפיל אותי. סתם כי יהיה קשה לקום.
rachelm@makorrishon.co.il
