קשה לראות בארבעה קירות וגג הגדרה מספקת למושג "בית". חוץ מכל המשמעויות הרגשיות והמשפחתיות הכרוכות במושג הזה, גם כמה משפטים בשיר הם בית, וכמה קבוצות ספורט המתחרות ביניהן בתחרות גדולה יותר נחשבות לבית, וגם שיוך למשפחת אצולה מסוימת זוכה לכינוי. ובכולם יש מחנה משותף בסיסי מאוד שקשור באופן פשוט לשייכות. נראה שהאלבום החדש של שי צברי "בוא הביתה" נוגע בדיוק בסוגיה הזו.
ב"בוא הביתה", צברי קיבץ את כל רובדי הזהות שלו לרשימת שירים יפה. רבים מהשירים, כמו "דע", "מכור לאהבה", "בוא הביתה" ועוד, יצאו כסינגלים במהלך השנים האחרונות וכעת הוא יצר להם בית ואיגד אותם, יחד עם שירים חדשים. האלבום בנוי כמו על גבי מעגלי השייכות של האדם, אל עצמו, אל ילדיו ומשפחתו, אל חבריו הכואבים, אל ההיסטוריה והחוק וגם לא־לוהיו. המוזיקה באלבום, כמו שצברי יודע לעשות טוב כל כך, מחבקת את המילים, נותנת בהם צעקה ותנועה, הופכת ציור פשוט להולוגרמה מורכבת או שרטוט אדריכלי לדגם עומד.
"דע" היא לא המילה השימושית ביותר בעברית, ובכל זאת שמם של שני שירים כולל אותה: את האלבום פותח השיר "דע" ובהמשך מגיע "דע לפני מה". אומנם מדובר בשני משוררים שונים שכתבו את הטקסטים (על הראשון חתום אבישי חורי ועל השני ישראל אלירז) אבל בהחלט יש קווים שמחברים ביניהם. בשני השירים יש בקשה, כמעט תחינה, לחזרה לאיזה עמוד שדרה פנימי, חזרה לאמון הבסיסי של האדם בעצמו.
מעגל נוסף הוא זעקת הבדידות ב"מכור לאהבה", שנותנת הצצה ללולאה הבלתי נגמרת בחיפוש אחר אהבה ("די כבר שתיתי ים / כבר נשבר הלב של העולם"), והיא קורעת לב ומלאת תקווה כאחד. צברי מתאר את ההליכה בארץ צייה מתוך חוויית חוסר קיומי שגורמת לאדם לעשות דברים מופרכים, עד כדי פעולות הפוגעות בו ממש במטרה להגיע לאותו סם עלום וחמקמק שבלעדיו אולי אנחנו חיים אבל לא ממש קיימים. החזרה הביתה, אל הנוף המוכר, היא המפתח לצאת מהלולאה אל מעגל של חיים, כמו אוצר מתחת לגשר שרק חיכה שניזכר שהוא כאן, שאפשר לאהוב עכשיו.
"גבעת עמל" הוא שיר מחאה על הפינוי של תושבי השכונה התל־אביבית הענייה מבתיהם לטובת הריסתם ובניית מגדלי יוקרה. זהו מעגל כללי יותר, השיר מקפל בו היסטוריה עכורה של היחסים המורכבים בין מעמדות בחברה הישראלית לצד מחאה על העוול המשפטי שצברי מאמין שהתקיים בסיפור הזה. במובנים רבים הוא מבקש לתת מילים חדשות ומנגינה לפסוק של קהלת: "ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". בלי להיכנס לסוגיה המשפטית או להכיר לעומק את הסיפור, לראות אדם מסולק מחלקת הא־לוהים הקטנה שלו, מהבית המוכר שבו הצמיח משפחה, זה עצוב וכואב ומכעיס, וכל אלה נמצאים שם בשיר הקינה על הבית.
לאורך האלבום צברי מציע בית חם ומבעבע, רוחש אהבה שנותנת מקום לכעסים ואכזבות. ארבעה קירות שצועקים זה על זה, צוחקים זה עם זה ולוחשים מילות נחמה בשעת כאב וניכור. בעצם האכזבה היחידה מהאלבום היא שיותר מדי ממנו הספקנו לשמוע כשירים בודדים. אומנם התמונה המשפחתית יפה מסך חלקיה, אבל עוד כמה פרצופים חדשים היו יכולים להיות בשורה משמחת.
