ספרו הקודם של רועי חן, "נשמות", היה יוצא דופן באיכותו. היה בו שילוב יפהפה של העלילה בתוך מבנה ספרותי ייחודי, הנובע מעיסוקו של המחבר כמחזאי. לספרו הנוכחי הגעתי עם ציפיות גבוהות, ולא התאכזבתי. חן מצליח לחמוק מתסמונת הספר השני. ייתכן ש"רעש גדול" לא מגיע לגבהים של "נשמות", אולם גם הוא מתברך בעלילה ייחודית המשולבת במבנה מקורי.
נפתח דווקא בעטיפת הספר. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", אולם לרשות הקורא עומדים תחילה התיאור בגב הספר והכריכה. עטיפת סטוק שבלונית וסתמית, וסופרלטיבים ריקים בגב הספר או משפטים שפשוט לא מתארים אותו – הם תסמונת נפוצה בימינו. במקרה הזה, הספר לא נופל למלכודת. התיאור בגב הספר מדויק, ולאחר קריאתו מבינים עד כמה העטיפה, בעיצובה של עדה רוטנברג, מתארת בדיוק את תוכנו. שלוש נשים מופיעות בעטיפה, כמו בעלילה. האמצעית, מרוכזת לחלוטין בעצמה, כפי שצילום הסלפי מוכיח; הצעירה שקועה בצ'לו שלה שהוא מרכז חייה; והמבוגרת – ובכן, קשה לדמיין סטריאוטיפ של "פולנייה ממורמרת" בצורה טובה יותר.
אחד המשפטים בגב הספר משווה אותו ליצירה מוזיקלית. הקורא לא צריך להתאמץ לגלות באיזו יצירה מדובר, שכן הדבר מוזכר מיד בפתיחה. נראה שרועי חן לקח את הקונצ'רטו לצ'לו של אלגר, והפך אותו לספר. תהליך ההמרה מסובך למדי – בקונצ'רטו ארבעה פרקים, ובספר שלושה – אבל מעט דמיון והיכרות עם היצירה יַראו שזו המרה מוצלחת. בנקודה זו אמליץ לקוראים להאזין ליצירה ואף לצפות בה. באופן לא מפתיע, ואפילו מעט מחשיד, הספר עצמו מתייחס לשני הביצועים שקופצים בתוצאות החיפוש הראשונות ביוטיוב, של יו־יו מה ושל ז'קלין דה־פרה.
התגלות ומסרים שמיימיים
עלילת הספר נפתחת בנגנית הצ'לו גבריאלה, צעירה בת 16. בפרק שמתנהל לפי מערכת השעות שלה, היא מבריזה מבית הספר. ההיעדרות מהלימודים איננה אופיינית לגבריאלה, נערה חסרת ביטחון ושברירית, שרק כאשר היא מתיישבת, מוציאה את הצ'לו שלה ומנגנת בו, היא מצליחה להתעלות. גבריאלה קבעה פגישה עם יונתן בביתו, ואנו חושבים שאולי הנערה העכברית הזו תתחיל סוף־סוף איזה רומן עם בן כיתתה. אך גבריאלה הולכת סחור סחור ולא מצליחה להגיע כלל לביתו של ידידה. הצ'לו משמש כמשא על גבה, באופן מוחשי ובעיקר באופן מטאפורי. אנו מדמים לחשוב כי "מרובעותה" של גבריאלה היא שמקשה עליה, אולם בסופו של דבר יתבררו דברים אחרים, המתאימים לאופי חלקו הראשון של הקונצ'רטו.
הפרק השני עוסק בנועה, אימא של גבריאלה, המרוכזת בעצמה. הוא מתנהל בעקבות הודעות המזל טוב שקיבלה ליום הולדתה ועוסקות גם הן רק בה. היא משתתפת בסדנת שתיקה ומסולקת ממנה בשל חוסר יכולתה לסכור את פיה. מתוך בושה לחזור לביתה עוד לפני שעברו שעתיים מפתיחת הסדנה, מה גם שאין לה כל כך איך לחזור, היא יוצאת למסע שהוא על גבול הפנטזיה. בדרך היא עוברת חוויות שונות ומשונות, חלקן על גבול ההתגלות, ובסופן היא מוצאת את עצמה בדיוק בזמן ובמקום של סיום הסדנה, כאילו חוותה את אותו שקט בצורה שונה לחלוטין.
חלקו השלישי של הספר הוא מעין הפרק הקומי של היצירה. גיבורתו היא ציפורה, סבתה של גבריאלה, המתאפיינת במרירות כללית כלפי החיים, ובכללם לוח השנה ועיסוקיה השונים, שמכולם היא לא מרוצה. אם אצל גבריאלה ההתגלות היא בנגינה, ואצל נועה ההתגלות היא ביכולתה הפתאומית להסתכל החוצה ולא רק על עצמה, הרי שציפורה מקבלת מסרים שמיימיים פשוטו כמשמעו. יונה מלשלשת עליה, דבורה עוקצת אותה, וכך מתחוור לה שאלוקים שולח אליה נביאים כדי שגם היא תתחיל להתנבא. וכאשר היא מתנבאת על מחלת הקורונה, שכן עלילת הספר מתרחשת ימים ספורים לפני פרוץ המגפה, היא הופכת לסלבריטי ברשתות החברתיות.
בין שלל פרקי הספר ונבואותיה של ציפורה, יש גם התייחסות למצב הפוליטי הנוכחי, עם הרפורמה המשפטית והמחאות נגדה. אלו משפטים בודדים, אולם הם ברורים ובולטים. אפשר היה לחשוב שהמחבר בעצמו ניחן בחוש נבואי כלשהו, אולם מההתייחסות המינימלית נראה שמדובר בשינויים של הרגע האחרון, לפני הירידה לדפוס. כך או כך, חן הוא כנראה הראשון שמתייחס לאירועים אלו בספרות הישראלית, גם אם בצורה מרומזת למדי.
קצת שקט בבקשה
כל פרק בקונצ'רטו ובספר עומדים בפני עצמם. אולם גם במוזיקה וגם בספרות חייבים להיות מוטיבים משותפים ונקודות התחברות. הספר מספק כאלה, כאשר מפעם לפעם יש נקודות השקה קטנות בין הסיפורים. ועדיין כל אחד מהם בנפרד, בעולמו, והגבולות כמעט אינם נפרצים, אף שמדובר בבנות משפחה שאמורות להיות מחוברות יותר זו לזו, בוודאי אם הן גרות באותו בית.
אולם בסופו של דבר זו יצירה אחת. לאחר שהקורא צוחק לא מעט בחלק האחרון, עליו להיזכר בחלק הראשון ולחבר את כל החלקים לפי סדר הזמנים והאירועים, ובעיקר לפי המידע שצבר על כל דמות. מעבר לדמויות ולסיפורן האישי ניצב הסיפור הגדול יותר, על הופעת מגפת הקורונה כהתגשמות נבואת פורענות, שהרי תפקידה בספר הוא להיות המגפה של "הרעש הגדול", צירוף מילים שמופיע בתנ"ך כמה פעמים.
לפני הקריאה חשבתי שחן מתכוון להופעתו של הצירוף הזה בתחילת ספר יחזקאל, בסיום חזון המרכבה, בפסוק שנאמר בתפילה כל יום: "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל" (יחזקאל ג, יב), אולם חן בוחר דווקא הופעה אחרת של הפסוק, מחזון גוג ומגוג שבסוף ספר יחזקאל: "וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (לח, יט). הקורא מכיר היטב את מגפת הקורונה ואת השפעותיה, ואת השקט ששרר ברחובות ובכבישים בימיה הראשונים. אבל לקראת סוף הספר הוא ייאלץ לחזור לכל מרכיביו השונים ולפענח "עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים כט, כג). זה נכון לקוראים מאמינים ולכאלה שאינם מאמינים, שכן לשאלה הספציפית הזו, אמונתו האישית של הקורא אינה מעלה ואינה מורידה. גם ציפורה, חילונית גמורה, לא ציפתה להיות זו שתוריד את דבר האל, וגם אחרי שעשתה זאת, היא לא בהכרח מאמינה בו.
רועי חן הצליח שוב ליצור יצירה מורכבת שיש בה וירטואוזיות. תוך שימוש במבנה של יצירה מוזיקלית – פרקים בעלי אופי שונה, מוטיבים משותפים ונקודות השקה מעטות – לפנינו רומן שלכאורה עוסק במשפחה אחת, על פערי הדורות שבה, קשיי התקשורת שבתוכה, והסיבות לתפקודה הנמוך יחסית. גם על זה היינו אומרים דיינו. אבל חן מצליח לעשות אף יותר במסגרת המצומצמת יחסית של הספר. באמצעות שילוב קווי העלילה, נבואות הזעם והקורונה, הסיפור יוצא מחייה הנקודתיים של משפחה אחת למרחב הגלובלי ולחברה הישראלית בכללותה, על מאפייניה השונים. הקוראים יוצאים אל הרעש הגדול, ובכללו אותו רעש גדול שבו אנו נמצאים בימים אלו. מהקורונה שכחנו מזמן, וכעת אנו מבקשים לעצמנו קצת שקט.
