במהלך הצפייה בפרק השלישי של "בשם האב" (כאן 11), מגיעים לסוג של בחילה פיזית ממש. העדויות של פליטות קהילת ברסלב "היכל הקודש" ביבניאל, קהילתו של הרב אליעזר שיק (מוהרא"ש), על פגיעות מיניות סדרתיות, גלויות, שאיש לא נוקף אצבע כדי לעצור אותן, מרתיחות את הדם. ורק כשהתיאורים מגיעים כבר עד גבול האבסורד, שואלת המראיינת את משה שיק, בנו של מוהרא"ש, שהוא גם הדמות הראשית בסדרה: איך זה יכול להיות? ואת התשובה שהוא עונה לה, בכאב אך בקור רוח, רצוי לקרוא במלואה:
"תני לי לעזור לך עם האופן שבו את רואה התעללות מינית. כלומר, מורה שפוגע בילדים, או אונס. את צריכה להבין ששני הדברים האלה הם רק חלק מתוך עשרה דברים שבקהילה חסידית־אורתודוקסית הם באותה רמה של 'בעיה מינית'. במקום שממנו את באה, כשאת רואה נער ונערה בני 14 מתחבקים ומתנשקים על ספסל בפארק, זה בסדר, אבל במקום שממנו אנחנו מגיעים, מורה שמתעלל מינית בילד, ואותם נערים שמתחבקים על הספסל, זו אותה בעיה. אסור לגעת בנערה ולהגיע איתה לאינטימיות בלי חופה וקידושין. אז מה ההבדל אם אתה דורך על התורה ברגל ימין או ברגל שמאל?"
אני לא זוכר שאי פעם מישהו דיבר על מה קורה אם לא שומרים את גבולות ההלכה. שמישהו טרח לציין שיש הבדל בין מתירנות מינית לפגיעה מינית
התיאור הזה מתייחס אומנם לקהילה די קיצונית של ברסלב, אבל הוא משקף תופעה רחבה הרבה יותר. מתוך עשרות שעות של חינוך מיני שקיבלתי במצטבר בתיכון (והסתתרו כמובן תחת שמות אחרים, כמו "שמירת נגיעה" או "בינו לבינה"), אני לא זוכר שאי פעם מישהו דיבר על מה קורה אם לא שומרים את גבולות ההלכה. שמישהו טרח לציין שיש הבדל בין מתירנות מינית לפגיעה מינית. כל המיניות שמחוץ לנישואין הצטיירה כאיזה בליל אחד גדול של תועבה שהוא רע ורע יותר וגרוע ואיום ונורא שאין מצב שאתה מתקרב לשם, לא משנה מה.
זה קשור גם לפולמוס הרבני הסוער סביב חיסוני הפפילומה (וירוס הגורם לסרטן צוואר הרחם) לנערות. חיסון שמונע מאות מקרים של סרטן בכל שנה בישראל, אך רבנים רבים אוסרים לתת אותו לנערות כיוון שיש בכך, במשתמע, הכרה באפשרות של קיום יחסי מין עם בני זוג רבים (שזה הגורם העיקרי, אף שלא היחיד, לסוג זה של סרטן). נניח רגע בצד את ההיבטים הרפואיים המורכבים של העניין, שגרמו גם לחלק מהמתנגדים לשנות את דעתם ולעודד התחסנות. עבורנו חשוב יותר המקור העמוק של ההתנגדות לפעולה רפואית פשוטה וכמעט חסרת תופעות לוואי. התנגדות שמבטאת חוסר רצון, או חוסר יכולת, להכיר במציאות שבה אחוז מסוים ממי שאתה מחנך לקדושה וטהרה, יבחר לחצות חלק מן הגבולות שעליהם גדל. וההתנגדות מבטאת גם חוסר נכונות לקחת אחריות גם על מה שיקרה להם מעבר לאותם גבולות.
בעומק, הסיפור איננו סיפור על מיניות אלא על חינוך. כולנו רוצים שהילדים והתלמידים שלנו ילכו בדרכנו. גם אם חלקנו מתקשים להודות בכך בפה מלא, כי הדרך שאותה היינו רוצים להנחיל כוללת מרחב מסוים של בחירה. זו פלאן־איי. אבל האם יש לנו בכלל פלאן־בי? האם יש איזו תוכנית גיבוי ערכית למקרה שהם יבחרו לחצות את גבולות ההלכה ולפרוץ את מסגרות המגזר? האם כהורים ומחנכים דתיים אנחנו מקדישים מחשבה גם לשאלה אילו דתל"שים אנחנו מגדלים? (ישנם, אגב, מוסדות שידועים בדתל"שים המקסימים שלהם. אך לא נציין כאן את שמותם שמא יתביישו בכך).
יש מחיר לשיעורי חינוך מיני בישיבות תיכוניות. יש מחיר להודאה בכך שגם מעבר לגבולות הדת ישנם חיים מוסריים וערכיים. ההתעקשות על קיומו של קו גבול אחד ברור היא כמו זו של הרנאן קורטז ששרף את ספינותיו על חופי מקסיקו כדי שחייליו יפנימו שאין להם ברירה מלבד הניצחון. אלא שבניגוד לקרב של המצביא הספרדי בשבטים האצטקים, כאן לא מדובר בהתמודדות חד־פעמית. טיבו של היצר הרע, כך מקובלנו, לגדול עם האדם ולהתבגר איתו, וללוות אותו ברצוא וגם בשוב. בהתמודדות כזו דרושה הגנה רב־שכבתית, והגנה כזו דורשת עומק אסטרטגי. היא זקוקה לא רק לנוקשות הבלתי מתפשרת של ההלכה, אלא גם למגע האישי הגמיש אך החודר יותר של האגדה. לא רק לגבולות אלא גם לחיבור והזדהות. בכל דרכיך דעהו – אפילו לדבר עבירה.
