אירועי ל"ג בעומר והעלייה לציון הרשב"י במירון מחדשים מדי שנה את הפולמוס על תפילה בקברי צדיקים. הגדיל לעשות הרב יואל בן־נון, שטען שרשב"י עצמו, לו היה קם, היה "נוטל מקל גדול ומגרש את החוגגים על קברו". אך אי אפשר להתעלם מעשרות דוגמאות, מכל רחבי ספרות חז"ל, שעולה מהן שתפילה על קברי צדיקים הייתה תופעה מוכרת, מקובלת ורצויה. מקוצר היריעה נסתפק בכמה דוגמאות.
לומדי הדף היומי ודאי זוכרים את האגדה בתלמוד: "אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות. אמר להן: אבותיי, בקשו עליי רחמים שאנצל מעצת מרגלים" (סוטה לד ע"ב). המדרש משקף את המציאות שהייתה מוכרת לחז"ל: תפילת כלב במערה העניקה לו כוח לעמוד מול עצת המרגלים, לעלות לארץ ישראל ולזכות בחברון לנחלה.
במדרש מסופר על עלייה לקבר רחל, שמבקשת רחמים על בניה ונענית: "אמר לו יעקב… לא קברתיה שם אלא על פי הדיבור… ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שבית המקדש עתיד ליחרב ובניו עתידים לצאת בגולה… והם הולכין בדרך והם באין ומחבקין קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקב"ה ואומרת לפניו: ריבונו של עולם, שמע בקול בכייתי ורחם על בניי! מיד הקב"ה שומע בקול תפילתה" (פסיקתא רבתי ג, בראשית רבה פב).
במעמד תענית ותפילה על גשמים היה נהוג לצאת לבית הקברות – במטרה, לפי דעת רבי חנינא, מגדולי אמוראי ארץ ישראל ותלמידי רבי יהודה הנשיא, "שיבקשו עלינו מתים רחמים". (תענית טז ע"א).
תפילות התקיימו לא רק בקברים הידועים, כמו מערת המכפלה וקבר רחל, אלא גם בקברי צדיקים אחרים. "…באו שני שביטי אש והכו את אותו אדם (אותי), וסימאו את עיניי. למחרת הלכתי והשתטחתי על מערתו, ואמרתי: 'את משנתך אני לומד', ונרפאתי" (בבא מציעא פה ע"ב). האמורא הארץ־ישראלי רבי מני השתטח על קבר אביו, רבי יונה, וביקש עזרה: "רבי מני… השתטח על קברו של אביו והתלונן לפניו שאנשי בית הנשיא מצערים אותו. יום אחד, כשעברו אנשים מבית הנשיא ליד קברו של ר' יונה, נדבקו רגלי הסוסים בקרקע, ולא יכלו לזוז ממקומם, עד שקיבלו על עצמם שלא לצער עוד את רבי מני" (תענית כג ע"ב). וכאמור, אלו כמה דוגמאות מרבות מאוד.
אחת מטענות הרב בן־נון קשורה באיסור לדרוש אל המתים (בדברים יח, יא). ספר הזוהר התייחס לכך: "בשעה שצריך העולם לגשמים מדוע הולכים אל המתים, הרי כתוב 'ודורש אל המתים' ואסור? א"ל: זהו באומות עכו"ם, אבל ישראל צדיקים נקראים חיים; הצדיק, אף על פי שנפטר מהעולם הזה לא הסתלק ולא אבד מכל העולמות, שהרי הוא נמצא בכל העולמות יותר מבחייו" (ויקרא, אחרי מות עא).
אחד מגדולי הראשונים, רבנו נסים, מסביר את העניין באופן תמציתי: "אנשי המעלה, נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה… ולא בחייהם בלבד כי אם גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויין להימצא השפע שם… כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוהי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד… ומפני זה אמרו רז"ל (סוטה לד) שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם, כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להימצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלוהי" (דרשות הר"ן ח).
אכן, כשבית המקדש היה קיים, נתיב הקדושה, העבודה והתפילה היה במקדש; ואז עמדה בתוקפה טומאת המת והקבר (וגם הייתה דרך להיטהר). אך אחרי החורבן נוצרו נתיבי תפילה והשראה רבים. על הצדיקים הראשוניים, האבות הקבורים במערת המכפלה, אומר האמורא הידוע ריש לקיש אמירה מרחיקת לכת: "האבות הן הן המרכבה [לשכינה]" (בראשית רבה מז ועוד). מובן שיש איסור להתפלל אל המת עצמו, או לפעול באמצעות כישוף וכדומה, אך תפילה בקברי צדיקים כאתרי התחברות לה', להשראה ולבקשת זכות אבות היא רצויה ומקובלת.
