בשנת 1503 עגנו ספינותיו של כריסטופר קולומבוס בחופי האי ג'מייקה. בתחילה שירתו אותו המקומיים בנאמנות, אבל אחרי חצי שנה נמאס להם לספק את צרכיהם של מגלה הארצות הספרדי וצוותו. קולומבוס, שהיה תלוי במקומיים, עיין בלוחות האסטרונומיים שהביא עימו וזיהה הזדמנות לשינוי המצב. בסוף חודש פברואר של שנת 1504, כך קבע הלוח, עתיד להתרחש ליקוי ירח. הוא הזהיר את תושבי האי שאם לא יחזרו לשרת אותו, הוא "יעלים" את הירח. משהתרחש הליקוי והירח אכן "נעלם", נבהלו הג'מייקנים מכוחותיו של האורח הלא קרוא וחזרו לספק את צרכיו. התרגיל המלוכלך של קולומבוס הצליח משום שכפי שאמר ארתור סי. קלארק, פיזיקאי וסופר מד"ב, כל טכנולוגיה או ידע מדעי מתקדמים מספיק – נראים בדיוק כמו קסם.
אמנם קולומבוס הגיע לאי הקריבי 300 שנים לאחר שרבי משה בן מימון הלך לעולמו, אבל ספרו החדש של ישראל נתנאל רובין, "כפירותיו של הרמב"ם", מבקש לטעון שתרגיל דומה לזה של קולומבוס עומד ביסוד כל הניסים כולם לפי שיטת הרמב"ם: שימוש מתוחכם בידע מתקדם, ולפעמים רק אחיזת עיניים; נס של ממש לא היה ולעולם לא יהיה. רובין, שספרו הקודם "מה שאלוהים לא יכול" (ראובן מס, 2016) עסק בכפיפותו של אלוהים לחוקי הלוגיקה, סבור ש"שום אלוהים אישי אינו עומד מאחורי הנס, ולכל היותר עשויה התופעה להיות מנוצלת בידי אנשי דת מניפולטיביים, המוליכים אחריהם שולל את ההמון הנבער". כן, כמו קולומבוס לחופי ג'מייקה, כך גם משה רבנו למרגלות הר סיני.
נהנה להתקלס בחרדים
משנת הרמב"ם ביחס לניסים היא רק אחד מהנושאים שבהם מטפל "כפירותיו של הרמב"ם", שמחברו מצהיר כי כוונתו לחשוף את "עמדותיו הסודיות של הרמב"ם בנושאים העומדים בליבת התיאולוגיה היהודית", ובכלל זה עמדותיו בנוגע לחידוש העולם, הישארות הנפש, תחיית המתים, שכר ועונש, השגחת הבורא על ברואיו, היותה של התורה מן השמיים, התועלת בתפילות, הצורך בקיום מצוות מעשיות ועוד.
לכאורה, "כפירותיו של הרמב"ם" רק מבקש להנגיש לקורא הישראלי בן זמננו את הפרשנות הרדיקלית־אפיקורסית למשנת הרמב"ם – זו של הנרבוני, האפודי, בן כספי ואחרים, מראשוני פרשניו של מורה הנבוכים, שנטו לפרשנות אפיקורסית ולפיה הרמב"ם הסתיר בספרו אמונות לא מקובלות – ולשחרר אותה לחופשי ממאסר הזמן והשכחה. רדיקלים חופשיים. אלא שכבר קדמו לו בכך רבים וטובים, כמו מיכה גודמן בספרו הפופולרי "סודותיו של מורה הנבוכים", ומשה הלברטל בספרו המצוין "הרמב"ם: רבי משה בן מימון". מה אפוא החידוש בספרו של רובין? לדעתי, כפל תשובות בדבר.
ראשית, בניגוד לקודמיו, רובין מביא את הפרשנים הללו בקולם שלהם, איש איש וכפירתו, איש איש ושפתו המליצית, ורק לאחר מכן מדובב אותם לשפת ימינו, תוך שהוא מביא גם את הקטעים הרלוונטיים מכתבי הרמב"ם ומנתח אותם כדי להראות "היכן מסתתרת כאן הכפירה", כלשונו. יש בכך חידוש נאה, בפרט לחובבי העיון העצמי. אך נראה שעיקר חידושו של רובין הוא דווקא בניסיון להכריע בשאלה מה היו דעותיו האמיתיות של הרמב"ם, ולקבוע שהפרשנות הרדיקלית היא הנכונה, ושמפיהם של הפרשנים האפיקורסים בוקעים הסודות שהרמב"ם הסתיר. למשל שילדים שמתו בקטנותם אינם זוכים להישארות הנפש, שהתפילה היא מוסד דתי פרימיטיבי, ושחיי העולם הבא אינם תלויים בשמירת מצוות.
רובין אמנם מיתמם בנקודה זו, ובריאיון עיתונאי אף אמר ש"הספר לא בא להכריע מה באמת חשב הרמב"ם בנוגע לעיקרי האמונה, אלא מציג צד מסוים בפרשנות", אך קריאה קפדנית של דבריו מלמדת שספרו אינו רק חיבור אקדמי המציג מבחוץ את שיטת הפרשנים הללו. הספר הוא כתב הגנה אישי מאוד על נרבוני וחבריו לאסכולה הרדיקלית־אפיקורסית, שאותם המחבר מעריך ואת שיטתם למד עד כדי הטמעתה לתוכו. כך, למשל, בפרק הסיום מתוודה רובין שהוא אוהב את "רבי משה נרבוני אהבה רבה", ומגדיר אותו "כופר עקבי, מסור ויסודי", ש"ביד רמה, ללא פחד, מנתץ כל אמונה הנקרית בדרכו". למעשה רובין מתאר כאן את מה שהוא עצמו עושה בספרו, כשלעיתים קרובות הוא משליך את שכתבו פרשני ימי הביניים על ימינו אנו, וסונט בעוקצנות במאמינים התמימים בני דורנו.
כאשר רובין מהלל את נרבוני על כך שהוא לא מחמיץ שום הזדמנות לכפור בעיקרים ולומר שהם "מיתוסים ילדותיים שחוברו עבור התמימים", פרקים שלמים מספרו של רובין עצמו ניצבים לנגד עיניו של הקורא הלא תמים. גם כאשר רובין מציין ש"ניכר כי נרבוני ממש נהנה להתגרות בחרדים וב'גדולים' שלהם, והוא מתריס כנגדם בקביעות", משתקפת בבואתו של המחבר חד הלשון שמרבה להתקלס בספרו בבני אותו ציבור וגדוליהם. ממש כפי שנרבוני וחבריו ביקשו לשכנע את קוראיהם שהרמב"ם כפר בעיקריו, כך עושה גם רובין; מדובר בספר שהוא מניפסט אידאולוגי בשבח אותן עמדות אפיקורסיות.
פני אריסטו כפני חמה
כדי להכריע את המחלוקת לטובת האסכולה האפיקורסית, רובין משתמש לעיתים גם בטקטיקות זולות. הוא מטיח עלבונות בפרשני הרמב"ם שאינם רדיקליים וממסגר את דעותיהם באמצעות תיאורים שיהפכו את מעיהם של קוראים שמרנים; כך, לפי רובין, רבי אשר קרשקש "סופק כפיים", רבי יצחק עראמה "מיילל", ואברבנאל "משתולל" ו"מאבד את עשתונותיו", כשהם מבינים מה "באמת" סבר הרמב"ם. לטעמי, העלבונות הללו מוסיפים פלפל לספר, אולם יש מן הסתם קוראים שימצאו בהם טעם לפגם.
למרות העוקצנות, ואולי בזכותה, הספר מומלץ לקריאה. הוא כתוב היטב וסגנונו קולח. הבחירה של המחבר לצטט את מורה הנבוכים לפי תרגומו של ר' שמואל אבן תיבון, מתרגמו הראשון של החיבור, ראויה לדיון. התרגום הימי־ביניימי של אבן־תיבון כמעט אינו נגיש לקורא בן ימינו, בניגוד לתרגומים מודרניים כמו זה של הרב קאפח ושל פרופ' שוורץ. רובין מתרץ זאת בכך שהוא מבקש לעשות שימוש בתרגום שבו השתמשו גם פרשני מורה הנבוכים הקלאסיים, אולם לבחירה זו מניע נוסף: תרגומו של אבן־תיבון, שהיה כפרן ידוע, תומך בפרשנות הכפרנית למורה הנבוכים, ומבליע אותה בו, זאת בניגוד לתרגומו של הרב קאפח, למשל, שמשתדל לעקר אפשרות לפרשנות כזאת. לכן, וכדי לקבל מבט שלם יותר על הסוגיות שנידונות בספר, אני ממליץ לקרוא את ספרו של רובין יחד עם מורה נבוכים בתרגום הרב קאפח.
זה המקום לומר מילה טובה על העטיפה, שעיצבה נועה שניר ושמסכמת היטב את הספר: הרמב"ם הוא בבואה של אריסטו. אף שבחזית ניצב דיוקנו של רבי משה בן מימון, הדמות החשובה יותר היא זו שמאחוריו, אריסטו, שדיוקנו מואר וגדול יותר. פני משה כפני לבנה ופני אריסטו כפני חמה.
חומר נפץ תיאולוגי
שאלת היתכנותם של הניסים, שבה פתחנו, היא סניף לשאלה מרכזית הרבה יותר: חידוש העולם. לא לחינם מקדיש לה רובין את הפרק הראשון, שהוא גם הארוך ביותר, שכן ממנה נובעות רוב השאלות שהוא עוסק בהן בהמשך. אכן, אולי בניגוד למחשבה הנפוצה, השאלה אם העולם נברא ברגע מסוים או שהוא קדום, מעולם לא הייתה שאלה מדעית אלא דווקא שאלה פילוסופית העוסקת במגבלותיו של אלוהים. האם אלוהים הוא כול־יכול או שהוא מוגבל בידי חוקי הטבע? האם חוקי הטבע כפופים לאלוהים או שהוא כפוף להם?
אלוהים של עולם קדמון הוא אלוהים מסורס, שאינו יכול להתערב במציאות. הוא לא מחולל ניסים, לא חונן צדיקים ולא פוקד עקרות או נענה לתפילותיו של ילד סובל. תפקידו מתמצה בהנעת העולם, כמין סיזיפוס שמיימי הרתום לגלגל העליון. אין פלא אפוא שבמקומות רבים מצהיר הרמב"ם שהעולם נברא ולא קדמון, ואף מגדיר אמונה זו כ"יסוד תורת משה רבנו ללא ספק… שנייה ליסוד הייחוד" (מו"נ ב, יג). היהדות לא יכולה לסבול עולם קדמון.
אלא שרובין מבקש להוכיח בספרו שאמירה זו היא מסך עשן בלבד, ורמב"ם דווקא האמין בעולם קדמון, בדיוק כמו אריסטו. לטעמי הדברים אינם משכנעים כל צורכם, וקשה לראות כיצד הרמב"ם יכול להחזיק בתפיסה כזאת, העוקרת את העולם מידי אלוהים. ומכל מקום, גם אם נקבל את התפיסה שלפיה הרמב"ם אכן סבר שהעולם קדמון, האם הוא היה מעוניין שסודותיו יתפרסמו לעין כול? הלוא גם לפי שיטת הפרשנים האפיקורסים, בוודאי לפי הרמב"ם עצמו, התפיסה שאלוהים מתערב בעולם ומשגיח עליו – מחולל ניסים, נענה לתפילות, גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים – חיונית לקיום הסדר החברתי; הריסת אותם יסודות עלולה להביא להתמוטטות החברה כולה. האם העולם באמת יכול להתקיים ללא אמונות אלו? האם עולם נטול אמונה בכוח עליון הוא עולם טוב יותר? רובין משוכנע שכן. לדבריו, העולם החילוני אינו מרובה בפשיעה ואלימות יותר מאשר העולם הדתי. אני מצידי מעדיף לחיות בעולם שבו אנשים עושים את הטוב כי הוא טוב, אבל ליתר ביטחון גם חוששים מעונש שמיימי של בורא משגיח.
"כפירותיו של הרמב"ם" נחתם בפרק העוסק בשאלה מה היה קורה אילו היה הרמב"ם קם לתחייה בדורנו, איך היה מגיב על העולם הדתי ומה היה חושב על החרדים ועל החילונים. לטעמי השאלה שאיתה היה צריך לסיים היא איך הוא היה מגיב לספר. האם היה קורא אותו עם זיק של שעשוע וקורת רוח, או שמא במבט זועף על הפקרת סודותיו, האמיתיים או המדומים, לידי ההמון? אשאיר לקוראים להחליט בעצמם.
