עד שהמפעל הציוני התחיל לרשום לזכותו כמה וכמה הצלחות, ממלכת החשמונאים סבלה מיחסי ציבור קלושים משהו. ניצחון המכבים הוצנע בדפי ההיסטוריה היהודית, סכסוכים שלטוניים הוציאו שם רע לצאצאיו של מתתיהו, ופך שמן קטן אחד הצליח לגנוב ללוחמים הנועזים את ההצגה. כמובן, אי אפשר היה לגזול ממשפחת אצולת הכוהנים את ניצחונם של מעטים מול רבים, ואיש אינו מכחיש ששבע שנות המרד הובילו בסופו של דבר לכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת החשמונאים. אלא שזו לא הצליחה להגיע לחגיגות השמונים לשחרורה. 77 שנות ממלכה ומשפחה באו לסיומן המשפיל תחת שרביטו של פומפיוס הרומי וחרבו של הורדוס המלך.
אם זה לא מספיק, מרד בר כוכבא – שקיבל השראה משמעותית מהמרד שהתרחש כ־300 שנה לפניו – הסתיים אחרי ארבע שנות לחימה (ולא מעט ניצחונות) בתבוסה ליהודים תוך אינוס ורצח בסדר גודל חסר תקדים, גירושם מהארץ, והפיכת יהודה לפלסטינה וירושלים לאיליה קפיטולינה, מה שפתח מאבק טרמינולוגי שנמשך עד היום. מאז הכישלון האחרון ההוא בשדה הקרב קשר המחנה המשיחי את ידיהם של חובבי התקומה מאחורי הגב, והפך את חג החנוכה ממלא תקווה והשראה לניסי ונוסטלגי; חג שמייחל למהלכים מיסטיים שיזיזו בשבילנו את ההיסטוריה ויכניסו איזה אור לתוך חשכת הגלות.
הקמתה של מדינת ישראל הציונית וזקופת הקומה הביאה, כאמור, לפריחה מחודשת של הרעיון החשמונאי, אבל גם עוררה מחדש את סוגיית הרוח. אימוץ תרבות המערב, מסבירים לנו, מלמד שכולנו מתייוונים. ההאשמה הפרועה הזו מגיעה אלינו מדי שנה – פעם בעיצומה של דרשה רבנית לכבוד החג, פעם בקריצת עין מוכיחה של המחנה החילוני מול זה הדתי־מודרני. אלה ואלה טוענים שאנו – לובשי המותגים, יושבי המסעדות, מתעמלי הפילאטיס ורצי המרתונים – כולנו אויבים של הרעיון החשמונאי, שכעת צופה בנו, צאצאיו שומרי השבת והמסורת, ומתהפך בקברו.
אז זהו שלא. תרבות יוון, על סגידת הגוף והאדם שבה, לא הצליחה להביס את עולם הרוח היהודי. עולם התורה, שבן־גוריון היה משוכנע שגופתו נטמנה באירופה ועצמותיו הובאו לקבורה אחרונה בישיבות המעטות של ישראל של שנות הארבעים, קם לתחייה כעוף החול בפריחה שלא הייתה כדוגמתה. גם עולם החול שלנו, הגדוש בהשפעות זרות, מצליח לשמר ניחוח כחול־לבן בכל אורחותיו. העידן המורכב שנולדנו בו דורש מאיתנו, ברוח הרמב"ם, להעז ולשמוע את האמת ממי שאמרה, אפילו אם היא לובשת טוגה או כתר עשוי עלי דפנה.
תרבות יוון סגדה לגוף, אבל הסגפנות הנוצרית כמעט הרגה אותו. ישראל הבריאה, שעוברת לקמח מלא לצד מגוון סלטי קינואה ועדשים ירוקות, לא מבקשת לחלל את הקודש אלא להוסיף לו כוחות חיים. גם תרבות הפנאי שהולכת ותופסת שעות שידור ובידור לא מבקשת בהכרח לרדד ולהרחיק את הנפש ממקומה הטבעי. היא דווקא מלמדת על חיפוש של משהו מעל ומעבר לשגרת הרדיפה אחרי המשכורת החודשית.
נהירה אחר חוקות הגויים נרשמה הרבה לפני שהאולימפוסים מצאו דרכם לאדמת הקודש, ואימוץ סגנון החיים והלבוש של שכנינו היה לחם חוקו של המיעוט היהודי בכל מקום. לא זו הייתה הבעיה המרכזית מול האלטרנטיבה ההלניסטית, לא על כך היה עיקר המאבק החשמונאי. הקוראים "מי להשם אליי" לא לחמו רק על הצביון היהודי, אלא גם על צביון לאומי משוחרר בארץ ישראל. הם לא לבשו חליפות כהות וכובעים אירופיים, אלא דהרו במדי מלחמה לקרב מול האויב. הם הביאו לעצמאות לאומית ולהנהגה יהודית. ואת זה בדיוק עשו הציונים אלפיים שנה אחריהם.
הצבר הגאה, החצוף להחריד, לא מפחד להיות מושפע, אבל הוא בשום אופן לא מוותר על הייחודיות הלאומית שלו. כשגם זהבה גלאון, בתוך קלחת הצהרת טראמפ, מודה בשידור שליבה מחסיר פעימה בעת שהיא עולה לירושלים – מתברר שמורשת המכבים עוד חיה ובועטת. המורשת הזו היא לא מנת חלקה של קבוצה ישראלית אחת, לא של לומדי התורה ולא של משחררי המדינה. היא מנת חלקנו כולנו. חילונים, דתיים וחרדים, נשים וגברים, ילדים ומבוגרים – כל מי ששותף לתקומת ישראל בארצו ולו בעצם ישיבתו כאן. הוא מסתכסך בה, מתכסח בה, אבל גר בה ומפריח את השממה שקשה יותר ויותר למצוא באזור.
תחיית החשמונאים היא הוויכוח בין זהבה גלאון לנפתלי בנט, בין יאיר לפיד ליעקב ליצמן. היא המתח בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת, ובין שתי אלה לרשות המבצעת. היא הקללות העבריות (בחלקן) על הכביש והנפקת מניות סטארט־אפ עבריות לא פחות בבורסה. ניצחון המכבים הוא ההשראה שהצליחה לתת משפחה נחושה אחת ליהודֵי כל הדורות, אלה שלא יפסיקו להתווכח על המהות ועל הדרך עד סוף הימים, ולקרוא זה לזה מתייוונים.
מי שולט בשלט
"מצעד הבושה", כפי שקוראים לו מארגני מפגן "רק לא ביבי", הכיל בתוכו מרצון או שלא מרצון כמה שוליים שטוב לו לשמאל לנער מעצמו. בין הצועדים הנחושים הקוראים "די לשחיתות" נמצאה חבורה אנרכיסטית שקראה להפסיק לממן את שלטון הציונים, וחבורה כפוית טובה אחרת שהרימה בגאון שלטי עידוד ל־BDS – תנועת החרם נגד מדינת ישראל. הסרטונים המביכים של החבורות הקולניות הללו הצליחו להוציא כמה מאנשי השמאל מגדרם, בניסיון עיקש וראוי להוקיע אותן ולהוציא אותן אל מחוץ למחנה. גם מארגני ההפגנות הבהירו ככל יכולתם שאין להם קשר למחאה האנטי־ציונית שהתלבשה עליהם.
המחנה הלאומי מכיר היטב את פגעי השוליים, אלה שמכתימים בהינף כאפייה אחת על ראש אח"מ את המחנה כולו. חובת "מה ששנוא עליך" דורשת איפוק וקבלה, כמובן, אבל עוד מותר לבוא בבקשה קטנה, אולי אפילו דרישה: אחרי למעלה משני עשורים שבהם מחנה השמאל מטפח את שנאת נתניהו על גב אותה הפגנה בכיכר ציון, ומעמיס על המרפסת ועל הנואם בה טונות של הסתה והאשמה ברצח רבין, מן הראוי להכיר בשוויון בין המפגינים. אם נואמי ההפגנות במוצאי השבתות האחרונות לא ראו מהבמה את שלטי השוליים; אם השלט "ביבי אשם עד שתוכח חפותו" – שצילם אריאל שנבל בהפגנות בפתח־תקווה – לא הוסר מידית כי אלדד יניב ומני נפתלי לא הבחינו בו; יואיל השמאל כולו להוריד את האצבע המאשימה נגד ראש הממשלה המכהן, וישים סוף לשקר האחריות המוטלת על נתניהו לשלטי רבין במדי אס־אס ולארון הקבורה שעליו נכתב "רבין קובר את הציונות".
אחת ולתמיד צריך השמאל להודות בהסתה שקרית נגד הימין בכלל ונתניהו בפרט, ולפטור אותם מאחריות הדוקה על שוליים קיצוניים. יאמץ השמאל ויאמצו ראשי המחאה הוגנות ויושר לגבי אירועי העבר, כפי שהם מצפים כעת ממחנה הימין. זו כל התורה כולה.
