איייי איייי איייי, השבוע הזה היה אמור להיות אחד השבועות הכי מרגשים בחיי. "המדרשיה", סרט חדש שביימתי יחד עם חברי האהוב טל בכר, התקבל לתחרות הישראלית בפסטיבל הדוקומנטרי דוקאביב, והוצג, בהקרנת בכורה חגיגית, לפני שבוע בדיוק. זו היתה אמורה להיות הקרנה מרגשת ומשמחת. בכרקה ואני חולמים על הסרט הזה כבר חמש שנים, ועובדים עליו כבר שנה וחצי, כמה פגישות וראיונות ותחקירי ארכיון וימי צילום ומשמרות עריכה ומשמרות סאונד ומשמרות צבע צברנו, והכול לקראת הרגע החגיגי והמרגש הזה. אולם קולנוע, חושך, אור, מחיאות כפיים. משמעות החיים. אתם מבינים, ביום חמישי שעבר הייתי אמור להיות שמח וגאה ונרגש, אבל אז, משום מקום נחתה עלינו מלחמה.
אמא שלי תמיד אומרת שצריך לקבל אנשים למרות מה שהם, ולא בזכות מה שהם, ואני מרגיש שזה נכון גם לגבי המדינה שלי שאני אוהב. רוב הזמן אני מצליח לקבל ולהשלים ולהכיל את המציאות הקשוחה הזאת שבה אני מגדל את ילדיי, ובכל זאת, משהו במלחמה (היום קוראים לזה סבב) המטורפת והמיותרת הזו הצליח להוציא אותי מאיזון. יש אנשים שהתרגלו לסבבים האלה, יש אנשים שכבר השלימו עם האזעקות, וההפצצות, ודיווחי החדשות, והנאומים המתישים, יש אנשים שמסוגלים לשאת את ההתראות השוטפות ואת הסרטונים המחרידים, עם כל הפצצות שנוחתות, משני צידי הגדר, רוב האנשים, ככה אני מרגיש, הפכו קהי חושים לזוועה הזו, אבל אותי הסבבים הרעים האלה תופסים חזק בגרון. בכל פעם שקופצת לי בפלאפון התראה על אזעקת צבע אדום, אני חושב על אחותי מיכל, שגרה בעמיעוז, ועל אחיי ואחיותיי האהובים שגרים במושב פטיש, אני חושב עליהם, רצים לממ"דים במהירות, וממתינים בצער שהסכנה תחלוף, והלב שלי נשבר. איך ייתכן, א־לוהים ישמור, איך ייתכן שככה החיים שלהם נראים. איך ייתכן שהמבצע העצוב הזה נחשב מבצע "מוצלח", אם כולם יודעים שבעוד כמה חודשים, אולי שנה, אולי שנתיים, יגיע הסבב הבא.
ראיתי לפני כמה ימים ציוץ גאוני ושובר לב בטוויטר, זה היה צילום של מין טבלה כזאת, עם רשימה של כל המבצעים ההרואיים שלנו בעזה בעשרים השנים האחרונות, וליד כל מבצע, היה כתוב בטבלה – "חיסול צמרת ארגוני הטרור ושיקום ההרתעה לשנים רבות". עשר שנים ושבעה "סבבים" חלפו מאז מבצע עמוד ענן, ארגוני הטרור בעזה ספגו מכה אנושה, ועוד מכה אנושה, ועוד מכה אנושה, צמרת ארגוני הטרור השונים ברצועה, חוסלה שוב ושוב ובכל זאת, איכשהו, כמעט בכל שנה וחצי אנחנו יוצאים למבצע נוסף, שיחסל גם הוא את צמרת ארגוני הטרור, וישקם את ההרתעה הישראלית לשנים רבות. ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אבל זה עצוב.
ההקרנה הראשונה הייתה "מוצלחת" ו"מרגשת", אני כותב מוצלחת ומרגשת במירכאות, כי שום דבר בעולם הזה לא באמת יכול להיות מוצלח, כשמלחמה משתוללת בחוץ. ומחיאות הכפיים הסוערות שמילאו את אולם הקולנוע בסוף הסרט, והמילים החמות שקיבלנו בסוף ההקרנה, לא ריגשו אותי בכלל. הייתי כל כך עצוב ומתוסכל. איך אפשר לשמוח כשהאחיינים שלי במקלטים. איך אפשר לחייך כשעזה עולה באש. איך אפשר להתנהג נורמלי, במציאות כל כך לא נורמלית. איך אפשר. כל זה קרה ביום חמישי שעבר. אבל אז, שלושה ימים אחר כך, במוצאי שבת, הושגה "הפסקת האש". אני כותב הפסקת אש במרכאות, כי בסכסוך שבו אנחנו חיים, האש אף פעם לא נפסקת. ובכל זאת – מרגע שהוכרזה הפסקת האש – החיים חזרו למסלולם. כולם התנהגו כאילו כלום לא קרה. בהקרנה השנייה של הסרט כבר הייתי נוכח ונרגש. במקום לחשוב על האזעקות והטילים, שמחתי שהסרט שלי מוקרן בפסטיבל, במקום לקרוא כל שלוש דקות את דיווחי החדשות בנייד, הסתכלתי על העיניים של הקהל והתרגשתי. הגוף שלי התמלא בשמחה וברגש. זה היה כל כך מוזר. זה היה כל כך מוזר! רק לפני ארבעה ימים, הייתי באותו מקום, באותו אולם, באותה סיטואציה, ומרוב עצב לא הרגשתי כלום. והנה עכשיו, חצי שנייה אחר כך, אני יושב לי באולם הקולנוע עם שמחה צלולה בלב. איך זה יכול להיות. איך זה יכול להיות.
זאת האמת, החיים בישראל מתנהלים בקאטים חדים. מחום לקור, משנאה לאהבה, מאלימות לשלום, מיום כיפור לסוכות, מיום הזיכרון ליום העצמאות, מאש תופת להפסקת אש, הכול פה חד, חריף, נחוש, חסר סבלנות. יום עסל, יום בסל. בהקרנה הראשונה של הסרט עמדתי עם דמעות בעיניים, בהקרנה השנייה אני עומד עם לב נפוח מהתרגשות, כאילו שום דבר לא קרה. ואולי שום דבר לא באמת קרה. אמא שלי אומרת שצריך לקבל אנשים למרות מה שהם, ולא בזכות מה שהם, ובכל זאת, אוף, בכל זאת הקאטים החדים האלה, בין השקט לאלימות, בין הנורמליות לחרפון, הם קאטים שקשה מאוד לשאת. המציאות הישראלית משתוקקת לקרות, הרגל לא יורדת מהגז, ואנחנו כאן, מעבירים את חיינו במבוך של שיאים רגשיים לא מנוהלים, ובתקווה שיהיה פה כבר שקט, ושיהיה פה כבר טוב. אמן.
ורק עוד מילה לסיום. שרון ארדיטי האהובה, שמשלימה כבר שנים את הטור הזה עם איוריה היפים, התארסה זה מכבר עם בן־זוגה פז. ואני רוצה לכתוב כאן, באופן שלא משתמע לשני פנים! שאני אוהב אותה, ושאני שמח בשבילה, ושאני מתרגש שהלב החכם והרגיש שלה מצא לב אחר לצעוד איתו ביחד את החיים. מזל טוב, שרון אהובה.
