בשבוע שעבר מישהו שלח בקבוצת הוואטסאפ של בוגרי הישיבה שלנו תמונה מדהימה מלפני עשר שנים. בתמונה רואים אותנו, כמעט כל חברי הוועד, מסתופפים בתוך פריים דחוס ומחייכים למצלמה. חלקנו מחזיקים כוסות חד־פעמיות מלאות למחצה בשתייה, חלקנו עם סיגריה בין האצבעות או בזווית הפה, על השולחנות לפנינו מונחות צלחות מלאות בבמבה ושאר מיני חטיפים, חדר האוכל המתקלף של הישיבה שטוף באור הפלורוסנט המדכא ולמרות זאת, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, שטופים בחדוות נעורים שאין כמותה. היו ימים.
מצאתי את עצמי מיד בשולי התמונה מצד שמאל. לובש אפודה אפורה על החולצה הלבנה. מרכיב משקפיים בלי מסגרת עם מוטות מעץ, מחייך חיוך רגיל כזה, לא צוהל מדי ולא מעושה מדי, ושולח הצידה מבט קצת אבוד. אני זוכר את התקופה ההיא היטב, זוכר את האירוע שבו צולמה התמונה, זוכר מי צילם, זוכר כמעט הכול ממה שקרה באותו ערב. איך נאמר? זיכרון של סיפורים הוא כידוע לא הצד החלש שלי, ברוך השם. ואני, כמה דקות אחרי שנשלחה התמונה כתבתי לצביקה בפרטי: עשר שנים אחי, היית מאמין? וצביקה ענה במילה אחת: הזוי.
שאלה מוכרת עולה פעמים רבות בראיונות עבודה או בכל מיני סדנאות כאלה להעצמה והתפתחות: תגיד, איפה אתה רואה את עצמך עשר שנים מהיום? וזו אולי דרך ללמוד על שאיפות ועל חלומות ועל רצונות עמוקים, אפילו שאף אחד, אבל אף אחד, לא יכול לענות על השאלה הזו בוודאות. גם מי שהחיים שלו כתובים לו בתוך טבלאות אקסל ומתוכננים שנים קדימה. אני זוכר שהיה דיבור כזה בישיבה של כל מיני חבר׳ה שהיו מכריזים ״אני מיד אחרי החתונה אשב ואלמד עשר שנים בכולל ואחרי זה אצא לעבוד במשרה תורנית כלשהי בעזרת השם״. או כאלה שהתחייבו לשבת וללמוד בכולל כל החיים מעתה ועד זיבולא בתרייתא או מעטים שהכריזו מראש על כך שהם הולכים לשלב תורה ועבודה. בישיבה שלנו אף אחד, אבל באמת אף אחד, לא העז להעלות על דל שפתיו שהוא בוחר לצאת לעבוד מיד אחרי הישיבה. כי זה באיזשהו אופן סותר את כל בניין השאיפות המצופה מבוגר הישיבה הממוצע וגם עלול להרוס בשידוכים וכולי.
אבל הקב״ה יש לו תוכניות מאוד מעניינות, גם בשביל בוגרי ישיבות, למרבה הפלא, וככה יצא שצביקה ואני עברנו על התמונה הנוסטלגית הזו, פרצוף אחרי פרצוף, והחלפנו הודעות על מה כל אחד עושה היום. עשר שנים אחרי שהיינו כולנו בני אותה ישיבה, חולקים את אותו מזון, את אותם חדרי פנימייה, לבושים בערך אותו דבר, לומדים את אותה מסכת ושואפים פחות או יותר לאותו כיוון. והנה, כיום, בין בוגרי הוועד שלנו יש אחד שהוא קבלן של עבודות גבס ושיפוצים (ומי שהכיר אותו ידע מזמן שהכתובת הייתה על הקיר, תרתי משמע) ויש אחד שעוסק ביבוא יינות מאיטליה, ואחד שהוא רב קהילה בלונדון ועוד אחד שהוא רב קהילה ברומא ואחד שהוא כונן גם של איחוד הצלה וגם של זק״א וגם של מד״א וגם של ידידים בו בזמן, ועוד אחד שיש לו מפעל לממתקים בפתח־תקווה (!), ואחד שמנהל את סלון הפאות של אשתו, וכמה שהתגייסו לצבא למסלולים כאלה של חרדים, חלקם אפילו חתמו קבע, ואחד שמנהל חנות חליפות בגאולה והוא בגדול זה שמכתיב את האופנה הכללית בעולם הישיבות ולאף אחד אין מושג מזה, ויש כמה שלומדים לרבנות, שמעתי על כמה מהם שכבר קיבלו הסמכה לרבני שכונות, ויש כמה וכמה וכמה מתווכי דירות כמובן, כי תיווך זה מקצוע שבוגרי ישיבה מאוד אוהבים מכל מיני סיבות. ויש הרבה שעובדים בישיבות של נושרים.
זה כנראה קטע פופולרי. כי מתברר שברוך השם יש הרבה נושרים, והרבה ישיבות של נושרים, ובישיבות שלהם יש הרבה סוסים לרכיבה טיפולית ושולחנות פינג־פונג וגם הרבה אברכים שבאים לגוון את שגרת הכולל האפורה ב״תמיכה״ בנושרים ובסוסים ובשולחנות הפינג־פונג. וישנם מי שעובדים בעסק של השווער או של האבא ואלה שסתם מערבבים. כלומר אלה שאף אחד לא ממש יודע במה הם עובדים, לפעמים אפילו לא הם עצמם. ויש אחד שלומד במכינה של האוניברסיטה העברית ואפילו אחד שלומד בסם שפיגל ואחד שהשמועה אומרת שכבר עשה סטארטאפ ושווה מיליונים, ופסיכולוג אחד מקצועי ועוד כמה שלומדים NLP להמונים וכמובן־כמובן, אחרונים חביבים, אברכי המשי בכוללים, שהלוואי שהם רואים ברכה בלימודם והלוואי שהתורה מרימה אותם טפח אחד מעל הבינוניות השלטת – שזו ברכה שאני מברך את כל מי שאני אוהב, גם את עצמי – זה שכותב סיפורים.
