המאבק סביב הרפורמה המשפטית העיר מרבצו את שד הקיטוב החברתי-עדתי-דתי של אזרחי ישראל היהודים. בחודשים האחרונים אנו עדים למלחמת הכול בכל באופן בו יד כל מגזר מונפת על אחיו ומכה בו ללא רחם, תוך השמעת ביטויי שנאה הגולשים לעיתים לאנטישמיות של ממש. במקביל, הנוסחה המדינית של גוש השמאל "שתי מדינות לשני עמים" הועתקה גם כפתרון אופציונלי לקטטה הפנים יהודית, וכך חלק ממחנה המוחים תומך בהיפרדות מהמתנחלים, מהחרדל"ים ומהחרדים. מציאות זו לטעמי הינה בעיקר פרי קיומן הבאוש של הערים החרדיות ההומוגניות, לצד ערים חילוניות נטולות חרדים בפועל, בבחינת "וגר חרדי עם אחיו וחילוני עם הדומה לו ירבץ".
יחסי הרוב עם המיעוט החרדי הגדל והולך מאופיינים בימים כתיקונם בהסכמות שבשתיקה. סוגיית השירות הצבאי אמנם קמה לתחייה לאחרונה, וזאת לאחר שנים שבה היא נדחקה לקרן זווית ושימשה רק כסיסמת בחירות וכאופרטור אלקטורלי. ברוב הזמן ובמכלול הסוגיות שבמחלוקת, שני המגזרים נטו להעלים עין זה מזה למעט במקרי קיצון. החרדים בישראל נתפסים ע"י החילונים כחברה מסוגרת בעלת אורח חיים שונה וזר, כך שאדם חילוני יכול להעביר את חייו כמעט ללא כל מגע עם אדם חרדי אלא אם הוא נדרש לאחד מארגוני החסד הרבים המתופעלים ברובם ע"י בני המגזר. הופעתן של סדרות טלוויזיה מצליחות שהנגישו את הווי החיים החרדי לחילוניים (שטיסל וכו') תרמו כמובן לסקרנות, אך בעיקר לחידוד השונות והרתיעה ההדדית.
המאבק האזרחי ברפורמה המשפטית, חידד קצוות באופן קיצוני, והוביל גם לגילויי שנאה של ממש תוך הצגת כלל החרדים באופן מכליל ובוטה כסחטנים המוצצים את דמה ולשדה של החברה החילונית. חיש מהר החל רעיון ההיפרדות הפדרטיבית או המדינתית לצבור לגיטימיות ותאוצה, והוא נישא בפי רבים כיום כאוטופיה של ממש.
מבלי להתייחס למופרכות הרעיון ולחוסר ההיתכנות לבצעו, כמו גם היותו עומד בסתירה מוחלטת לחזון הציוני, מדובר בפשיטת רגל של מודל החיים בערים הומוגניות חסרות גיוון, כפי שיזמה המדינה בעבר ואף ממשיכה למרבה הצער לעודד גם כיום.
הציבור החרדי המונה כיום 1.3 מיליון איש ובעל קצב גידול האוכלוסין הגבוה בישראל (4.2%) התגורר ברובו עד שנות ה-90 בבני -ברק ובירושלים, וכן בערים מעורבות כגון: חיפה, פ"ת, רחובות נתניה וכו'. מאז החל להתפתח מודל המגורים בערים נפרדות שיועדו למגזר החרדי בלבד. כך הוקמו עמנואל, מודיעין עילית, ביתר-עילית ואלעד, וכמובן שכונת רמת בית שמש, שאוכלוסייתה החרדית יותר מהכפילה את אוכלוסייתה המקורית של בית שמש. הרעיון בהקמת הערים החרדיות היה לספק מענה זול למחסור התמידי בדיור, על כן הן הוקמו ברובן מעבר לקו הירוק.
דא עקא: למהלך זה היה מחיר כבד שהולך ומתעצם. הערים החרדיות הפכו לתיבת תהודה פנימית ולמשק אוטרקי בו בני המגזר החרדי, ובייחוד אוכלוסיית האברכים, כמעט ואינם מצויים בחיכוך כלשהוא עם יתר חלקי החברה בישראל. הבעיה מתחדדת באופן מוקצן יותר אצל בני הנוער החרדים אשר, בשל שיקולי צניעות והימנעות מחשיפה לסולם ערכים חיים "קלוקל", כלל אינם מכירים בני נוער חילוניים ולעיתים גם בני נוער דתיים-לאומיים. לעיתים קשרים עם בני משפחה חילוניים ואפילו דת"ל מתקיימים במשורה מחשש להשפעה מזיקה רחמנא ליצלן. את הפער שנוצר מאי ההכרות והריחוק ממלאים אינטרסנטים פוליטיים ומעצבי תדמית למיניהם ה"צובעים" לרוב את בני המגזר האחר בצבעים קודרים ומאיימים.
למותר לציין כי למודל הנ"ל מתווסף כמובן גם מחיר כלכלי עצום הפוגע בראש ובראשונה במגזר החרדי עצמו. הערים החרדיות רבות מהוות מוקדי עוני גם אם הוא מוגדר כעוני "מרצון". הערים נעדרות אזורי תעסוקה ומסחר משמעותיים.
אחד מנושאי הדיון הנפוצים ביותר בשיח הציבורי כיום עוסק ב"דמוגרפיה החרדית" הנתפסת כאיום של ממש על הציבור החילוני. ואכן, הריבוי הטבעי הגבוה במגזר, העומד על ממוצע של 6.6 ילדים למשפחה, מכתיב שינוי טקטוני ביחסיו העתידיים של המגזר עם הרוב במגוון נקודות: השוויון בנטל (מושג אנכרוניסטי לאור נתוני אי הגיוס במגזר הלא חרדי), לימודי הליבה וההשתלבות בשוק העבודה.
כל אחת מסוגיות אלו כבדה דייה, ואולם לדעתי המסד לכל שינוי ביחסי המדינה עם החרדים חייב להתחיל בהחלטה יחסית קלה לביצוע אשר אינה מחייבת התנגשות חזיתית בסולם הערכים הנוכחי של המגזר. ההחלטה היא: החזרתה של האוכלוסייה החרדית לחיים משותפים בערים מעורבות גם אם בשכונות נפרדות, כפי שהיה מקובל בעבר, על אפם וחמתם של המתנגדים למהלך מכל המגזרים.
יש להעריך כי שינוי זה יביא לכך שבחלוף הזמן רמת הניכור הבין מגזרית תפחת בהדרגה. דמותו של החילוני הממוצע לא תיתפס בהכרח בעיני החרדי הנורמטיבי כאושיה נהנתנית המרוכזת רק בשעבוד לצרכיה הגשמיים וכזוללת חרדים לתאבון, בדיוק כפי שדמותה של משפחת השכנים החרדית החביבה לא תצטייר יותר כדרקולה מוצצת דם. כן, יהיו בוודאי קשיים וניסיונות להשתלטות הדדיים, אך לבסוף שני הצדדים יהיו חייבים למצוא את הדרך לחיים משותפים.
את הצעד הראשון בכיוון היה ראוי ליישם עם ההחלטה על הקמתה המתוכננת של העיר כסיף החרדית העתידה לקום בתל ערד שבנגב. עיר זו מתוכננת להכיל כ-100,000 תושבים ובשטחה יוקם גם אזור תעשייה, מסחר והייטק גדול, שספק רב בעיניי אם יהיה ניתן לשווקו ולהשמישו.
ממשלת ישראל באמצעות רמ"י חייבים לשנות מסלול ולשלב בכל מכרז מקרקעין שהוא, כולל בערי המרכז, הקצאה להקמת שכונות הומוגניות לחרדים כמתבקש מאורח חייהם החרדי, אבל רק על פי מפתח של שיעורם היחסי באוכלוסייה. פררוגטיבה זו, למרות שאינה חפה מקשיים, היא הדרך הנכונה והמיידית להורדת חומות הניכור ולצמצום האיבה בטווח הארוך בין חלקי האוכלוסייה.
מדיניות שכזו עשויה, להערכתי, על ציר הזמן, להפוך את הדמוגרפיה החרדית מכזו שנתפסת כאיום כלכלי-חברתי בעיני המגזר החילוני, להזדמנות ולתחילתו של שינוי חברתי שיתבסס על כבוד הדדי לאורח החיים השונה של המגזרים השונים באופן מעשי ומקרוב.
כמי שגדל בחיפה "האדומה" האולטרה-חילונית, אשר ברחובותיה נוסעת תחב"צ בשבת מזה עשרות שנים מבלי שהשמים נפלו על ראשו של איש, כמובן תוך הימנעות מכניסה לאזורים החרדיים וברגישות המתבקשת, אני משוכנע כי הדבר בהחלט אפשרי ויפה שעה אחת קודם לביצועו.
