באחד הפרקים האחרונים של "קופה ראשית" מציע ניסים לאנטולי לעלות לתורה ולקיים, באיחור של כמה עשורים, את טקס הבר מצווה. אנטולי מתלהב, אך כשהוא מתקשה קצת עם לימוד הטעמים ניסים מנסה בעדינות להוריד אותו מהפרויקט. עד יום בר המצווה שלך, הוא מזכיר לו באגביות, אסור לך להתגלח ולהתקלח, ואתה חייב להימנע גם מלשים ג'ל בשיער ומתשמיש המיטה. הפנים של אנטולי מתכרכמות. ניסים ידע ללחוץ לו על הנקודות הרגישות, ולכן הוא מתקשה להסתיר את הפתעתו כשאחרי רגע אנטולי מתעשת ואומר: בסדר, ניסניס, בסדר. מה לא עושה בשביל בר מצווה. בשביל להיות יהודי אמיתי.
הפליאה של ניסים מוצדקת לכאורה: לאורך ארבע העונות של הסדרה לא גילה אנטולי ולו גרם אחד של נטייה לדת או למסורת. למעשה, לא ברור לגמרי אם מן הבחינה ההלכתית היבשה הוא אפילו יהודי (השתדלו בבקשה לא לשאול אותו על כך). אז מניין מגיעה המסירות הזו לתורה? על איזו תשתית היא יושבת?
סיפור השיבה של העולים מרוסיה אל הזהות היהודית שנגזלה מהם תחת השלטון הסובייטי שונה מסיפור התשובה הישראלי הקלאסי. כשהרב אורי זוהר תיאר מה הביא אותו לחזור בתשובה הוא סיפר על מפגש עם "אדם רציני, חכם, שאמר לי שהוא יכול להוכיח לי שיש בורא לעולם שנתן תורה בהר סיני". רק אחרי שאותו אדם סיפק הוכחות בלתי ניתנות להפרכה שהניחו את דעתו, הלך הרב זוהר בעקבותיו למסע אל שורשיו היהודיים. גם מי שלא השלים את המסע מאמץ לרוב את הנחת המוצא הבסיסית שיהדות פירושה דת ומסורת וטקסטים וטקסים, שכל אחד פוגש אותם באופן ובמינון המתאימים לו.
לאורך ארבע העונות של קופה ראשית לא גילה אנטולי ולו גרם אחד של נטייה לדת. לא ברור לגמרי אם מהבחינה ההלכתית היבשה הוא אפילו יהודי. אז מניין מגיעה המסירות הזו לתורה?
אבל אצל רבים מקרב אסירי ציון ועולי ברית המועצות הסיפור הפוך בדיוק. איש לא הוכיח להם שיש בורא לעולם, ופעמים רבות גם לא סיפרו להם שניתנה תורה כלשהי בהר סיני. המילים והפעולות הטקסיות אבדו עם השנים. ולמרות זאת הם חשו במקום פנימי עמוק שהם חלק מהעם הזה. שהם צריכים לחבור אל ההיסטוריה היהודית המתרחשת בארץ ישראל, לפעמים גם במחיר כבד. ומתוך כך נחשפה הזהות היהודית שהייתה רדומה בהם מזה שבעים שנה.
בעיניי זו אחת המתנות הגדולות שנושאת עמה העלייה מברית המועצות. ההכרה שבלב הזהות הדתית נמצאת הזהות הלאומית־משפחתית, ה"עמיות". פרופ' ולדימיר חנין מציין, במחקר המקיף ביותר שנכתב על זהותם של העולים דוברי הרוסית, שלזהות היהודית בברית המועצות, בניגוד לעולם המערבי ולישראל, יש בראש ובראשונה אופי אתני ולא אופי דתי. החיבור שלהם ליהדות עובר דרך קשר לעם, לקולקטיב היהודי בארץ ובעולם, יותר משהוא עובר דרך האמונה והמסורת. אפשר, מנקודת מבט דתית, להקל ראש בזהות הזאת (לא לחינם דווקא ביהדות של אנטולי בחרו יוצרי קופה ראשית לפקפק). שהרי אין אומתנו אומה אלא בתורותיה, כפי שקבע רב סעדיה גאון, ומהי בכלל יהדות "אתנית" בלי אמונה דתית? אבל אפשר גם לתת לה להדהד בנו זיכרון עמום לכך שעוד בטרם היינו דת היינו משפחה. רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה.
בפסקה מדהימה של הרב קוק הוא מעז לשאול שאלה שלמיטב ידיעתי שום רב לא שאל בקול רם לפניו: ומה אם ביקורת המקרא צודקת? מה אם התורה שבידינו היא פרי עטו של חכם מסוף בית ראשון, שאת כל הסיפורים על הר סיני ויציאת מצרים הוא בדה מדמיונו? והתשובה של הרב קוק היא: זה בכלל לא משנה. לא בחרנו להיות יהודים כי השתכנענו באמת שבסיפורי התורה. ההפך הוא הנכון. כיוון שאנחנו חלק מהאומה היהודית, אנחנו מאמינים ומאמצים את התורה שלה, את הסיפור שהיא מספרת על עצמה, יהיו אשר יהיו העובדות ההיסטוריות העומדות מאחוריו. הקדוש ברוך הוא קודם כול בחר בנו מכל העמים – היה מטעים הרב צבי יהודה – ורק מתוך כך נתן לנו את תורתו. ואולי לא לחינם דווקא בחג מתן תורה אנחנו צריכים לשמוע את קולה של רות שמזכירה: עמך עמי, ורק מתוך כך א־לוהייך א־לוהיי.
