השופט האמריקני דניס סוויני כתב מדריך לאתיקה של עורכי דין. בספר הוא ציין כי רוב הכללים "הם פשוט מה שאמא שלנו הייתה מגדירה כהתנהגות נאותה" והוסיף שהוא צריך לנסח אותם בספר "רק משום שחובות חשובות מונעות מהאימהות שלנו להגיע לכל משפט במדינה". את התשתית הערכית של האישיות שלנו אנחנו רוכשים בבית הורינו. הסופר ק"ס לואיס כתב פעם שהוא מעדיף לשחק קלפים עם אדם שאמא שלו לימדה אותו שג'נטלמן לא מרמה, מאשר עם פילוסוף של המוסר. כמה חוקרים בדקו האם פילוסופים של המוסר מתנהגים באופן מוסרי יותר: האם הם נותנים יותר צדקה, מתקשרים יותר לאמם, תורמים דם, ואפילו אם הם מנקים אחריהם בוועידות פילוסופיות. המחקרים הראו שהתשובה שלילית. אני בעד פילוסופיה, אבל התנהגות מוסרית לומדים אצל אמא.
זה כנראה אחד הנימוקים לחשיבות הדיבר החמישי, שנקרא בחג השבועות: "כבד את אביך ואת אמך". הדיברות נכתבו בשני לוחות, ורגילים לפרש שהם נחלקו לשניים: חמישה דיברות שבין אדם למקום, וחמישה דיברות שבין אדם לחברו. אם כך, מדוע הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" נכלל בלוח הראשון, עם המצוות שבין אדם למקום? יש שכתבו שזאת משום שהאב והאם שותפים עם הקדוש ברוך הוא ביצירת האדם, ואף "הוקש כבודם לכבוד המקום" – וזו ודאי אמת גדולה.
אך פרופ' נתן רוטנשטרייך הציע עוד הסבר עמוק למיקומו של הדיבר הזה. הוא ציין שבמצוות שבין אדם לחברו שבלוח השני יש סימטריה: לי אסור לרצוח אותך, ולך אסור לרצוח אותי; אך ב"כבד את אביך" אין סימטריה, כי האב אינו חייב לכבד את ילדו. במובן זה, הדיבר החמישי דומה לארבע הדיברות הראשונים, המתייחסים למעמדו של האדם כלפי ה'.
מפירושו של הרמב"ן לעשרת הדיברות עולה חידוש גדול עוד יותר: מצוות כיבוד הורים היא הציר המרכזי של לוחות הברית. הרמב"ן תהה מהו בדיוק הכבוד שאדם צריך לבטא כלפי אביו ואמו, ובעיקר – מדוע לא פירטה זאת התורה שבכתב. הוא השיב שכיוון שכבוד ההורים הושווה לכבוד המקום, הרי שאפשר ללמוד את היסודות הבסיסיים של כיבוד הורים מהדיברות הראשונים, המלמדים איך לכבד את הקדוש ברוך הוא: כשם שצריך להאמין בה' ולהודות בא־לוהותו, כך צריך האדם להכיר בהוריו ובחובו אליהם; כשם שאסור לכפור בה', כך אסור לאדם להתכחש להוריו, ולדבוק בהורים זרים; כשם שאסור לשאת את שם ה' לשווא, כך אסור לאדם להשתמש בשמם של אביו ואמו באופן המזלזל בהם.
הרמב"ן הוסיף והסביר שגם הלוח השני של לוחות הברית מתפרש מתוך זווית הראייה הזו: אסור לרצוח, כי הרוצח מחריב את מפעלם הטוב של ההורים; הם הרבו חיים בארץ, והוא נטל את החיים הללו. אסור לנאוף, כי הניאוף מוליד ילדים שאינם יודעים מי הם הוריהם האמיתיים; אסור לגנוב נפשות, כי הנגנב מתנתק כך מהוריו וממשפחתו. גם עדות שקר וקנאה חמדנית מביאים להרס העולם, שהנחילו לנו אבותינו.
אסור לנאוף, כי הניאוף מוליד ילדים שאינם יודעים מי הם הוריהם האמיתיים; אסור לגנוב נפשות, כי הנגנב מתנתק כך מהוריו וממשפחתו
ההורים שלנו לא רק מחנכים אותנו להתנהגות מוסרית, אלא גם מייצרים את הקהילה המשפחתית הבסיסית, שבתוכה ההתנהגויות הללו מקבלות משמעות והקשר. מי שרואה איך כבוד הדדי מחזק את חיי המשפחה, ואיך עלבונות וניצול הורסים משפחות, לא צריך הרצאות ארוכות על הפילוסופיה של המוסר.
העמדה הזו, שפעם הייתה מובנת מאליה, כבר מזמן אינה כזו. שיר נודע של דוד שמעוני התריס כנגד המוסר היהודי השמרני: "אַל תשמע בני אֶל מוסר אב, ואֶל תורת אֵם אַל אוזן תט… ודרוס לך שביל, וסורה מן הדרך הלך בה האב". את השיר הזה, "מרד הבן", העריצו בתנועת "השומר הצעיר". בעולם הגדול, הדימוי הכי חזק של שנות השישים היה "אבן מתגלגלת". הדימוי הזה נגזר מפתגם רומאי: "על אבן מתגלגלת לא גדל אזוב", והייתה לו בראשיתו משמעות שלילית. הוא תיאר אדם שנע ללא מנוחה, שאין לו שורשים בשום מקום, שאינו קשור באופן עמוק לשום אדם אחר. בשנות השישים האבן המתגלגלת הפכה לסמל חיובי, של איש חופשי באמת, שאינו כבול על ידי שום אדם, מקום, או רעיון; ובעיקר: שאינו כבול על ידי משפחה. האם החברה שרובה אבנים מתגלגלות היא אכן מקום טוב לחיות בו? האם היא אכן מגדלת אנשים מאושרים, לאורך ימים ושנים? לתורה יש תפיסה שונה לגמרי, והיא לימדה אותנו זאת לפני שנים רבות מאוד: "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך".
לתגובות: motzash.navon@gmail.com
