"כרגיל, בבית", עניתי לה כששאלה אותי איפה אני עושה את שבועות. אבל המבט שלה הסגיר שהשאלה הזאת רק פורמלית בעצם, וכל מה שהיא רוצה, ובכן, הוא שאשאל גם אותה בחזרה. "ואיפה את?" המשכתי לשחק את המשחק. או אז היא הלבישה על פרצופה נימה של ממתיקת סוד, ועדכנה אותי על איזה ליל שבועות אלטרנטיבי כלשהו שכל הנכונים משתתפים בו. בתיקון הזה, כך מתברר, מוצעות לקהל הרחב פעילויות קורצות להעביר איתן את הלילה, כמו למשל עיון בכתבי מאיר שלו, סדנאות יוגה ושמוגה, מעגלי נשים וגברים וכל מה שתרצו, חוץ מלימוד תורה כמובן.
רגע, מה פספסתי פה? אמרתי לה. איפה החלק של התורה בכל הסיפור? "יהיו כמה מעגלים", היא ענתה, ושם הבנתי שזהו, גם שבועות נפל לפרוגרס. "מתי זה קרה?" שאלתי אותה, "זה לא הרעיון של חג? שהוא רפטטיבי, ממחזר את עצמו, אותו אוכל מאוס כל שנה, אותו לחץ בערב לפני?"
אני לא יודעת מתי התופעה התחילה להתפשט. אפשר אולי לכנות אותה "הכחשת חגים". זה תפס אותי לראשונה כשמישהי ביקשה רעיונות לסימנים של ראש השנה, וכולם הציעו לה הנפצות כמו "שניצל – שנינצל מעין הרע". זה תפס אותי שוב כשאחרת שאלה על רעיונות להפעלות בשולחן הסדר, וכולן התחילו לזרוק הצעות משונות, כאילו מדובר בפורמט מוכר, שליל הסדר שלנו הפך לאיזה בינגו עם חידות קפד ראשו כדי "להעסיק את הילדים". זה תפס אותי בשלישית, כשחבר סיפר לי איך הגיע יום אחד לקידוש בבית כנסת מרוחק, כולו עם דודא לקיגל והרינג, ונדהם לגלות שעל השולחן הניחו סושי, מיני־טורטיות ופטיסרי – רק לא קיגל והרינג.
אפילו ל"ג בעומר, חג שלא חשבתי שאפשר לאלטרנטב, קיבל טוויסט בכמה קהילות. את המדורה החליפו נרות (כי זה לא אקולוגי), את הקרטושקעס החליף הפונדו, ואני מצפה בכליון עיניים לגלות מה יעלה בגורלו של תשעה באב האלטרנטיבי.
לפעמים אני מרגישה שאני ממש נלחמת על העממיות שלי. בזמן האחרון, למשל, החבר'ה שלי משתגעים על איזו בירה ממבשלת בוטיק, ואני לא יודעת איך לספר להם שטעמתי, וגולדסטאר עושה לי את זה הרבה יותר. אנשים מוכנים לעשות הרבה כדי להיתפס כמגניבים. ובשנים האחרונות כולם נוהרים לעבר הדבר הזה שטרם חשבו עליו, ואיכשהו בסוף נהיים אלטרנטיביים באותה צורה – עם משלוחי מנות מעשה ידינו להתפגר, עם סוכת קונספט ושלל מנהגים חדשים שהמשותף להם אחד – יותר עבודה, פחות מסורת.
לפעמים אני מרגישה שאני ממש נלחמת על העממיות שלי. בזמן האחרון החבר'ה שלי משתגעים על איזו בירה ממבשלת בוטיק, ואני לא יודעת איך לספר להם שטעמתי, וגולדסטאר עושה לי את זה הרבה יותר
את כל אלה אפשר אולי להכיל, עד שזה מגיע לשבועות. חג שכולו מסורת, העברה בין־דורית, משה קיבל תורה מסיני ומסרה. קראתי פעם פרשנות של הרב זקס בניסיון לענות על השאלה מדוע נבחרו עשרת הדיברות להיות אבני היסוד של היהדות. הוא מציע חלוקה קצת שונה מהמקובלת (של 5-5), ומעדיף לחלק אותם לשלושה, שלושה ואחד. השלישייה הראשונה – מצוות העוסקות בהכרה בריבונות הבורא. השנייה – מצוות שבת, כיבוד הורים ואיסור רצח, העוסקות בנבראות החיים. השלישית – איסורי ניאוף, גניבה ושקר – העקרונות המוסריים שהחברה מושתתת עליהם. ולבסוף, כמו מכת בכורות העומדת בפני עצמה – איסור לא תחמוד, שנובע מתוך התפיסה היהודית שהקנאה היא הגרעין של האלימות. התשוקה למה ששייך לזולת היא זו שגורמת למלחמות, היא זו שמחריבה עולמות.
"3,300 שנה לאחר שניתנו", אומר זקס, "עשרת הדיברות הם עדיין המדריך הפשוט והקצר ביותר ליצירתה של חברה טובה. חלופות רבות נוסו, ובדרך כלל זה נגמר בבכי", והוא מסכם בקריצה – "אם שום דבר לא עוזר, קראו את ההוראות".
את שומעת? אמרתי לחברה, יוגה נשמע לי ממש נחמד. גם עיון בכתיבתו של מאיר שלו או ביאליק – אין ספק שזה מוכר כרטיסים. אבל בשבילי שבועות זה ללכת עם אבא לבית הכנסת, לשבת שעות מתחת למזגן מקפיא עצמות ולראות אותו נרדם על השולחן הצר לקראת השיעור של 3:00 בלילה. בשבילי שבועות זה הקורפוס העצום הזה, התורה שהחזיקה מעמד כל הדורות, שעברה ממשה ליהושע, ומסבתא רבתא שלי לסבתא שלי. זה שבועות שלי. סחי בלטה. ככה אני אוהבת אותו, ואת היוגה אני עושה רק כשנתפס לי הגב.
