תשמעו סיפור יפה. לפני חצי שנה בערך עברנו דירה, הבניין המתוק שבו גרנו בתל־אביב נחרב בתוכנית פינוי בינוי שאפתנית, ואנחנו עברנו לדירה אחרת, קצת פחות שווה חחחח, לא רחוק משם. הדירה שאליה עברנו, ושבה אנחנו גרים עכשיו, נמצאת בקומה השנייה, אז חברת ההובלה הזמינה עבור המעבר מין משאית קטנה כזאת עם מנוף, שתאפשר להם להעלות לכאן את כל הדברים. ובעיקר את הפסנתר האהוב והמרגש והשחור והכבד שלי, שכל מעבר דירה מתחיל ונגמר בדאגה אינסופית לשלומו.
יום המעבר התחיל ברגל ימין, המובילים החרוצים עטפו את הפסנתר בניילונים ובשמיכות, והעמיסו אינספור ארגזים למשאית. בתוך שעה וחצי, כל הבית היה מקופל, אפילו את העציצים היפים שלי הם לקחו! ואני עליתי על הטוסטוס, ונסעתי איתם ביחד שלוש מאות מטר, עד הבניין החדש שלנו, ברחוב בארי. הייתי בטוח שהמובילים יהיו מבסוטים, שהרי עכשיו המנוף הולך להרים להם את כל הארגזים, אבל כשירדתי מהטוסטוס ראיתי אותם לחוצים ומודאגים.
איי אייי אייי, ניגשתי לאיגור, הבוס של ההובלה, ושאלתי אותו מה קרה, ואיגור אמר לי, או נכון יותר צעק עליי, אתה לא רואה! אין פה למנוף איפה לעמוד פה! יש פה עמוד, אנחנו בבעיה רצינית, מה, אתה לא צילמת לקובי את הכניסה לבניין! ואני נבהלתי, ואמרתי לאיגור, אני כן צילמתי, אני שלחתי לו סרטון של הרחוב, ושל חדר המדרגות! ואיגור צעק עליי, טוב מה זה משנה! אנחנו בבעיה עכשיו! טוב רגע אני אתקשר לקובי. ואני שאלתי אותו, מי זה קובי, ואיגור אמר, קובי זה הבוס שלי.
וזה באמת מה שקרה, איגור התקשר לקובי, בשיחת וידאו, וכל המובילים נעמדו לידו, מחוץ לבניין, עם מבט מודאג בעיניים, וקובי המלך ענה לשיחה, ושאל את איגור מה קרה, ואיגור הראה לו את העמוד שמפריע למשאית עם המנוף לעמוד, וקובי הסתכל על העמוד, ושתק לרגע, ואז אמר, תוציאו את העמוד, ואיגור אמר לו, בסדר גמור אין בעיה, וככה השיחה נגמרה!
חחחחח וכל המובילים שהקשיבו לשיחה, ניגשו בתוך חצי שנייה לעמוד, והזיזו אותו קצת, והוציאו אותו!! והמשאית עם המנוף נעמדה במקומה, והמובילים התחילו להעמיס עליה דברים, ובתוך שעה בערך, כל הארגזים, וכל הרהיטים, וגם הפסנתר! כבר היו בדירה החדשה שלנו! וכשההובלה הסתיימה, והמשאית נסעה לדרכה, איגור וחבריו ערבבו קצת מלט בדלי שחור, והחזירו בתוך דקה וחצי את העמוד למקומו!
ואני הסתכלתי עליהם שותלים את העמוד במדרכה, ופשוט לא האמנתי! לא האמנתי שהם הוציאו והחזירו אותו בכזאת פשטות! לא האמנתי שאפשר להתבונן על המרחב בצורה כזאת, מקורית ואמיצה. אם אפשר להזיז עמודים ברחוב, מה עוד אפשר להזיז. מה עוד אפשר להזיז. איזה דברים בלתי אפשריים אפשר עוד לעשות.
ועכשיו תשמעו משהו מוזר. יש חג אחד מרגש ששמו "חג מתן תורה", ובחג הזה, יש מנהג מרגש, ללמוד תורה כל הלילה. ובבוקר שאחרי הלילה הזה, יש מצווה מרגשת, לקרוא בבתי הכנסת את מגילת רות. ולמה זה מוזר. כי מגילת רות, היא מגילה שבה רות, המואבייה האלמנה, מפתה את בועז, בחור חתיך משבט יהודה, מתחתנת איתו, ונכנסת בקהל ה'. ולמה זה מוזר, כי יש פסוק, בספר דברים, שאוסר על עמונים ומואבים לבוא בקהל ה'! ולמה זה מוזר, כי מגילת רות, שבה רות המואבייה באה בקהל ה', מסתיימת בבשורה המדהימה והמטלטלת, שמהשידוך הזה, הבעייתי והמשונה הזה, עתיד להיוולד דוד מלך ישראל! ובגלל שגם המשיח שלנו, שבבואו אנחנו מאמינים, אמור להיות מזרעו של דוד המלך, נמצאנו למדים שגם המשיח הוא קצת מואבי. ובמילים אחרות. הטקסט היפהפה שאנחנו קוראים בחג מתן תורה הוא טקסט שחוגג את הגמישות המופלאה של התורה הזאת. מגילת רות היא מגילה מרעננת ומטלטלת. היא מחזיקה בתוכה מסרים מפתיעים וחצופים. זה נכון שבספר דברים כתוב שזה אסור. אבל הנה, תראו, באה מואבייה בקהל השם, והכול בסדר. מה זה הכול בסדר! באה מואבייה בקהל השם, ודוד המלך הוא הנין שלה. שכוייח!
חג מתן תורה הוא חג שמעניק לנו הזדמנות לשמוח בתורה הזו, שעוטפת את חיינו, להתאהב מחדש בטקסטים העמוקים והקדומים שמעניקים לנו משמעות, תוחלת וזהות, ולבחון לרגע איפה אנחנו ניצבים ביחס לתורה הזו, איפה היא, ואיפה אנחנו, מה היא בשבילנו, ומה אנחנו בשבילה. ובלב ליבו של החג הזה, ניצב לו סיפור אחד, אינטימי, מרגש ושערורייתי, סיפור שבו התורה עוקרת עמודי רחוב, ונוטעת אותם מחדש. לא יבוא מואבי בקהל השם, עד דור עשירי, והופס, כנגד כל הסיכויים, באה מואבייה בקהל השם, ברוך השם, היא באה בקושי, בדרך לא דרך, למרות הכול, בזכות הכול, היא באה בקושי, אבל היא כאן! היא כאן איתנו, בחג מתן תורה, ואנחנו אוהבים אותה, ושמחים בה מאוד. זו לא דרך המלך, אבל זו דרך, ומהדרך הזו, העקומה והסדוקה הזו, עתיד יום אחד לבוא המשיח. שכוייח! חג שבועות שמח.
