סוגיית הגיור היא לא שאלה פוליטית או דמוגרפית

מדי שנה סביב חג השבועות אנו עוסקים בסוגיית הגיור, מרות המואבייה ועד ימינו. למען האמת, הגיור חשוב מכדי שנדון בו רק פעם בשנה; בדיוק כפי שאיננו עוסקים ביישוב הארץ רק ביום העצמאות, סוגיות של חינוך אינן מחכות לליל הסדר ("והגדת לבנך"), וכמובן לימוד תורה אינו עניין לחג מתן תורה בלבד. חג השבועות עשוי בהחלט לשמש מועד של חשבון נפש שנתי ביחס לגיור, אולם הגיור עצמו צריך להיות עניין שעומד על סדר יומנו לאורך כל ימות השנה.

כל אחד מאיתנו שואף שילדיו ונכדיו יהיו יהודים. האפשרות ש"הנכד שלי יהיה לא־יהודי", היא אחד החששות הקשים שאנו יכולים להעלות בדעתנו. במישור הציבורי, אנחנו רוצים שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית, ומדינה יהודית היא קודם כול מדינה שיש בה רוב יהודי מוצק. שתי המשאלות הללו, האישית והלאומית, כבר אינן מובנות מאליהן. בישראל חיים כיום כ־550 אלף "אחרים", כפי שמכנים בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את המגזר "הלא־יהודי שאינו ערבי". אותם "אחרים" הם בני זוג, ילדים, נכדים ונינים של יהודים שעלו ארצה מכוח חוק השבות; חלקם אנשים מזרע ישראל, ורובם בני "המשפחה היהודית המורחבת".

קיים ויכוח גדול ביחס לחוק השבות ולשינויים הנדרשים בו. אציין כי אני עצמי מהתומכים בשינוי מתון של החוק, אולם גם אם מדיניות הכניסה לישראל תשונה, אי אפשר להתעלם ממאות האלפים שכבר חיים פה וממי שעוד יגיעו. אותם "אחרים" הם שותפים מלאים בנשיאה בעול חיי המדינה. יש מהם מי שאימצו זהות יהודית בישראל, ורבים אחרים שראו עצמם כיהודים עוד בטרם עלייתם. אגב, ראוי למצוא שם חלופי למונח הלא־מוצלח "אחרים".

במציאות כזו, אף אחד מאיתנו לא יכול להיות בטוח שילדיו יינשאו ליהודים. הסטטיסטיקה לא משקרת: לצערנו, נכדיהם של חלק מקוראי מאמר זה לא יהיו יהודים. כבר היום רבים מאיתנו מכירים מציאות זו מקרוב. יותר ויותר משפחות יהודיות, כולל משפחות דתיות, מתמודדות עם מצב שבו אחד מבני המשפחה נמצא בקשר זוגי קרוב עם לא־יהודי. זוהי תופעה מצויה שאמורה להטריד כל מי שההמשכיות היהודיות חשובה לו. נציגינו בכנסת יכולים להמשיך ולדבר על מדינה יהודית, בזמן שבפועל הרוב היהודי הולך ונשחק ועומד כיום על כ־70 אחוזים בלבד.

בחג השבועות אשתקד עוד נדמה היה שיש סיכוי לעדכון מדיניות הגיור של ישראל. באותם ימים עמדה על הפרק הצעת החוק של שר הדתות לשעבר מתן כהנא. ההצעה, שהייתה לי הזכות להיות שותף לניסוחה, ניסתה להרחיב את סמכויות הגיור גם לרבני ערים. כקודמותיה – מתווה ניסים והצעות אחרות – גם הצעה זו נפלה, אולם האתגר לא נעלם. להפך. בשנה הקודמת, 2022, עלו לישראל יותר מ־50 אלף (!) לא־יהודים, וגם בשנה הנוכחית צפוי לעלות מספר דומה. המציאות דורשת מאיתנו לעסוק ברעיונות ובמעשים לקידום הגיור. בשורות הבאות אבקש להציע כמה כיווני חשיבה ופעילות.

אדגיש: אינני מתיימר להציע פתרון "כולל" לאתגר. הגיור, מורחב ככל שיהיה, אינו יכול להיות המענה היחיד. אני גם לא מתיימר לעסוק כאן בשאלות מורכבות כמו גיור קטינים, ילדים מאומצים, מהגרים ועוד. עם זאת, להלן כמה הצעות שעשויות לסייע בקידום הגיור, ולו בצעדים קטנים ומדודים.

הנשמות שמעבר למספרים

ראשית, עלינו לראות את סוגיית הגיור לא כעניין פוליטי או דמוגרפי, אלא בראש ובראשונה כסוגיה אנושית, שיש מאחוריה פנים ונשמות. המתגיירים אינם אוסף סטטיסטי של אנשים. רוב מי ששוקלים להתגייר אינם מגיעים לתהליך כזרים. מדובר באנשים צעירים, בעיקר נשים, שחיו את רוב חייהם בישראל, ורבים מהם נולדו פה. הם יודעים שרוב החברה הישראלית אינה דתית, ושהם יוכלו להסתדר גם ללא גיור. למרות זאת הם שוקלים להתגייר כיוון שהזהות היהודית חשובה להם ולבני זוגם, ומשום שהם רוצים להיות שותפים מלאים בהוויה היהודית בארץ. לכן עלינו לאמץ גישה מכבדת ולא מתנשאת כלפי המתעניינים בגיור. עלינו לסייע ולפתוח את הדלת למי שכבר חצו את מפתן הסף של הבית המשותף.

גישה זו אינה מתעלמת מהאתגר הגדול של סוגיית קבלת המצוות. אכן, רבים מהמתגיירים אינם הופכים לדתיים במובן הנפוץ. בקרב פוסקי ההלכה ישנה מחלוקת גדולה כיצד יש להתייחס למציאות זו. חכמי דורנו אף נחלקו האם הגיור במדינת ישראל אמור להיות שונה מגיור בתפוצות. איני מתיימר להכריע בשאלה זו, אולם ברור לי שככל שנרבה לעסוק בסוגיה וככל שהרבנים והפוסקים יכירו את המתגיירים באופן אמיתי ואת הדרך המשמעותית מאוד שהם עוברים בתהליך, יימצאו גם הפתרונות ההלכתיים.

הסוגיה אינה מוטלת רק לפתחם של פוסקי ההלכה. ראוי שבכל ישיבה ובכל מוסד חינוכי יעסקו בשאלות הגיור באופן שוטף. דגש מיוחד חייב להינתן לנושא במסגרות ההכנה לצבא, במכינות, במדרשות ובישיבות ההסדר, שכן תלמידינו יפגשו בצבא בוודאות אנשים ששוקלים להתגייר. עליהם ללמוד את הנושא, לפגוש מתגיירים ולהיחשף באופן אותנטי לעולמם. רצוי גם שיעברו סדנאות שיח וגישור כדי שידעו להציע, בצורה נאותה ומתוך רגישות, לחבר/ה בצבא, לשכן בבניין או לעמית בעבודה, איך לפתוח בהליך גיור וכיצד אף יוכלו לסייע לאורך הדרך. הציבור הדתי משופע במוסדות ובגופים חינוכיים. ראוי שראשיהם יתכנסו ויחשבו כיצד להטמיע את נושא הגיור באופן שוטף בתוכניות הלימוד, וכיצד לקדם יוזמות שיהפכו את הגיור לנושא שכולם מכירים.

דרושים לנו עוד ועוד גופים שיעסקו בהכנה לגיור. כיום אפשר לספור על יד אחת את מכוני הגיור בישראל. מזה שנים ארוכות מדינת ישראל הפקידה את ההכנה לגיור בידי המכון ללימודי יהדות, הידוע גם בשם "נתיב". היו לכך סיבות טובות בזמנו, אולם כיום אין עוד הצדקה למונופול זה. המדיניות הנוכחית אינה מאפשרת לגופים חדשים להיכנס לעולם ההכנה לגיור. מבלי לפגוע בהישגים הגדולים של "נתיב", חובה לפתוח את מסלולי התמיכה בגיור גם לגופים נוספים. בזמנו הוצע שכל מתגייר פוטנציאלי יהיה זכאי ל"ואוצ'ר", שובר, שבאמצעותו יוכל לבחור את גוף הגיור שבו הוא מעוניין ללמוד. זו הצעה מעניינת שראויה לקידום. גיוון ותחרות עשויים להביא לשולחן מוטיבציות ורעיונות חדשים. גם העיתונות המגזרית ומשפיעני הרשת יכולים וצריכים להשקיע יותר בהעלאת המודעות לנושא, וכאמור לא רק בערב שבועות.

מן הראוי לשקול מחדש את ההצעה לגייר באמצעות רבני ערים. גם מי שהתנגד להצעת כהנא, להעניק להם סמכות מעין־אוטומטית, אין סיבה שיתנגד לכך שהרב הראשי יסמיך לפחות חלק מהרבנים לגייר את תושבי עירם. אני בטוח שהרבנים הראשיים מבינים היטב את האתגר. רק לאחרונה הורה הרב הראשי דוד לאו שלא לעכב את תעודות הגיור ולזרז את הנפקתן לכל מי שסיים בהצלחה את התהליך. זוהי הוראה מבורכת, שמעידה כי בשיתוף פעולה ניתן להגיע להסכמות. הסמכת רבני ערים לגייר, ולו גם חלקם, תביא את מצוקות הגיור לפתחם של הרבנים שיושבים בקרב עמם. חלקם הגדול בוודאי יירתמו לסייע.

הגיור הוא אתגר של כולנו. עלינו לפתוח את הלב והבית למתגיירים. במקומות רבים קשה עד בלתי אפשרי למצוא משפחות שיסכימו לארח מתגיירים לארוחות שבת. מניסיון, אין דבר מרגש יותר מללוות מתגייר לבית הדין ולהיות נוכח בעת קבלתו לעם ישראל, במיוחד לאחר שבועות ארוכים של ליווי אישי.

העיסוק בגיור אינו פריווילגיה. זו חובה שהקב"ה הטיל על בני דורנו, כחלק מתהליך השיבה לארצנו ובניית מדינתנו. בעיניי, זוהי בעיקר חובתו של הציבור הדתי־לאומי, על חלקיו הליברליים והשמרניים כאחד. "אחים אנחנו" איננה סיסמת קמפיין בלבד. לטעמי, היא כוללת גם את בני משפחתנו הרחוקים יותר, המבקשים לחזור הביתה לחיק העם היהודי. הרעיונות הגדולים שלנו נבחנים מול אלפי מתגיירים ומתגיירות המחכים שנפתח להם את הדלת בכבוד ובהערכה. אם לא נעשה זאת כעת, המציאות הפחות נעימה תידפק על דלתנו בעתיד הלא רחוק. ואם לא עכשיו, אימתי.