החברה הישראלית במבוכה. תסבוכת של נושאים שונים ואף מנוגדים מסעירה אותה. מניעים מגוונים ואף מקוטבים פועלים בשטח, מהם מלווים באלימות מילולית קיצונית, על גבול הכוחנית. אין מכנה משותף לכל המוחים מכאן ומכאן: ימין ושמאל, מודרנה ושמרנות, לאומנות ואוניברסליות, רפורמה ואורתודוקסיה, פמיניזם ופמיליזם, חרדיות וחרדה, הדרה והדתה. ונוסף גם הוא על שונאינו, שנאת חינם ממניעים אישיים ופוליטיים. אין דיון ענייני אלא הפרחת סיסמאות מנופחות, חלקן מאיימות ומפחידות וחלקן מלוות קצף ושנאה. מלחמת הכול בכול. ומעל הכול צילו של בית המשפט; אלו רואים בו את המגן האחרון על זכויותיהם, ואלו רואים בו ענן כבד המאיים על ערכיהם.
לא מוקש אחד מסכן את המשך קיומה של החברה הישראלית, אלא שדה מוקשים. אני מאמין בנצח ישראל שלא ישקר ולא יינחם אלא יתגבר לבסוף על כל הסערות. לשם כך יש לפרק כל מוקש לחוד. אך בינתיים אפשר לעקוף את המוקשים ולטפל בשורש הבעיות. יש להשתחרר מהאמוציות ולדון בכובד ראש, מתוך שיקול דעת רציונלי, בשורשי הבעיות. כך נוכל להגיע לפחות להבנה בינינו, גם אם לא להסכמה מלאה.
ההצעה המובאת בזאת היא להימנע כרגע משיח הזכויות ולהתמקד בשיח הזהויות. שיח הזכויות יוצר מראש עימות חריף. יש בשיח זה ניגודי אינטרסים קוטביים, כאשר כל אחד נאבק להגן על זכויותיו. גם אם נמיר את שיח הזכויות בשיח חובות, שהוא יותר מעודן, עדיין יש בו ניגודים חריפים. כל אחד מטיל את דרישת החובות על זולתו. שיחות אלו הן בעיקר פוליטיות ומעשיות, ולכן מלוות אמוציות.
שיח זהויות הוא רציונלי ומופשט יותר, ולכן גם רגוע יותר. הוא לא עוסק בשאלות מעשיות, אם כי לכל זהות יש השלכות מעשיות, אך הזהות עצמה היא תיאורטית. שיח הזהויות אינו פוליטי אלא אידיאולוגי, ומטיבו הוא מתון יותר, ולכן מאפשר בירור יסודי ועמוק של שורשי הבעיות. מצד אחד הוא אמיתי יותר, וייתכן אפילו שיגלה פערים עמוקים יותר משנראים על פני השטח. מאידך, דווקא משום עמקותו הוא יוכל למצוא בסיס של זהות משותפת מסוימת לכולנו, שמעליו יובחנו הבדלי זהות בין רובדי החברה השונים. שיח זה יכול להציע מוצא מהסבך אליו נקלעה החברה הישראלית.
השוליים ודרך המלך
שיח הזהות יכול להתקיים בשלושה מוקדי זהות: אדם, יהודי וישראלי. זהות דתית לא נמנית כאן, כפי שאסביר בהמשך.
אדם מהו? מוסכם על הכול שהוא יצור תבוני וחברתי. לענייננו נתמקד בנושא החברתי. לכל חברה יש זהות מסוימת, ולכל אדם יש בחירה חופשית להשתייך לחברה שהוא מזדהה איתה. לניהול חיי החברה קמו משטרים שונים. יש מי שמזדהה עם משטר אוליגרכי, ויש עם משטר דמוקרטי, ויש גם סוגים שונים של דמוקרטיות. ואולי יש גם מי שמעדיף משטר מלוכני, הפוטר אותו מדאגה לחברה כי יש מי שאחראי לניהול החיים. ישנה חברה שמרנית וחברה פתוחה לחדשנות, וכן הבדלי סגנונות נוספים. ובאשר לאיזון בין הרשויות – האם יש רשות מועדפת על פני חברתה, או שיש רשות־על מעל הרשויות. שיח זהות צריך לברר אם ישנה הסכמה לסגנון מסוים, או להכלה של סגנונות שונים.
יהודי מהו? עד לפני כמאתיים שנה הייתה ליהודי זהות ברורה – שמירת מצוות התורה. בעקבות ההשכלה, המהפכה הצרפתית, האמנסיפציה ועוד, נושא הזהות היהודית החל להיטשטש, ויש לבררו. מן הסתם לא תימצא נוסחה אחת מוסכמת מהי זהות יהודית אלא זהויות שונות, אך בטוחני שניתן להגיע לבסיס משותף מוסכם, לפחות על רוב הציבור. לכל דרך יש גם שוליים, צרים או רחבים, אך דרך המלך רחבה משניהם.
ההנחה היא שזהות יהודית היא גם זהות לאומית, כל אחד לפי הזדהותו. אך לא מן הנמנע שיימצא מי שחולק על הנחה זו. כאן אנו נכנסים לעומק שיח הזהויות. היא גופה השאלה, האם יש זהות לאומית יהודית קולקטיבית לכל יהודי באשר הוא שם? תיתכנה זהויות שונות, ועם זאת גם הסכמה עקרונית ואפשרות להכלה.
ישראלי הוא אזרח מדינת ישראל, כולל מי שאינו יהודי. תעודת זהות אחת לכולם, אך זהות לאומית שונה, וממילא גם תרבותית, מפרידה בין יהודי למי שאינו יהודי. במקביל, ליהודי הישראלי החי בארץ יש זהות שונה מזו של אחיו שבגולה. איזו זהות גוברת? האם הזהות הישראלית מטשטשת או נוגדת את הזהות היהודית? או לאו דווקא, ואולי אף מחזקת אותה? גם כאן תיתכנה זהויות אישיות שונות, ועימן גם מכנה משותף. אני מציע להתמקד כרגע בזהות הפנימית ישראלית־יהודית, ולהימנע בשלב זה מהתייחסות למיעוט הלא־יהודי.
נושא הזהות הדתית אינו עוד זהות נוספת לשלוש הזהויות שעליהן דיברנו. זהות דתית כוללת את כל שלוש הזהויות, ויוצקת משמעות מיוחדת לכל אחת מהן. בעיניה, אדם הוא מי שנברא בצלם א־לוהים. ה' ברא את האדם כיצור חברתי. "לא טוב היות האדם לבדו", ויש מצוות חברתיות, "ואהבת לרעך כמוך". יש בתורה העדפה סמויה לצורת משטר מסוימת (לא בהכרח שלטון מלוכני, על כל פנים לא במשמעותו הרגילה). על החברה להיות ערכית, תרבותית ומוסרית, ולראות את עצמה חלק ממשפחת העמים..
יהודי הוא מי שרואה את עצמו חלק מציבור שעמד על הר סיני, וכמימרתו הידועה של רס"ג, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". למעשה יש מינונים שונים לצורת קיומן של מצוות התורה. אפשר להתייחס להבדלים בין המינונים השונים לא כפערים מהותיים אלא כהבדלים כמותיים. אחד המרבה ואחד הממעיט, גם אם לא כולם מתכוונים לשם שמיים.
ישראלי הוא אזרח מדינת ישראל שהוקמה בעזרת הא־ל על ידי עם ישראל, הכולל את כל בן ישראל, אשר ישנו פה עמנו ואשר איננו פה עמנו עומד היום. מדינת ישראל שייכת לכלל ישראל, והיא משמשת ביטוי לחזונם של נביאי ישראל. מדינתו של כלל ישראל מכירה גם בזכויותיהם הפרטיות השוות של מי שאינם יהודים, אם כי, כאמור, נושא זה צריך להידון במסגרת אחרת.
גיוון יוסיף אמון
ומכאן למערכת המשפט. המשפט עצמו משקף את זהותה של החברה שבה הוא פועל. המשפט הוא שפה שבה מדינה מדברת עם אזרחיה. השפה אינה רק מילים, היא גם לשון המבטאת תרבות וערכים, ובכך גם את זהותה של המדינה. כשם שהשפה העברית מבטאת את תרבותו של עם ישראל ובמידה מסוימת גם את זהותו, כך גם שפת המשפט.
לכאורה בית המשפט הוא מעגל של שיח זהויות, שבו השופטים משוחחים זה עם זה. כל שופט בא עם זהותו האישית, ובהתאם לה הוא גם מזדהה עם ערכי החברה שבה צמח וגדל. אי אפשר להתעלם מהשפעת זהותו האישית של השופט על חלק מפסיקותי, בעיקר בנושאים ציבוריים שיש להם משמעות ערכית. לכאורה, דיון בין השופטים בתיק הנדון לפניהם מכיל גם שיח זהויות. לדוגמה, מי שזהותו הלאומית היא ישראלית מובהקת, רואה אמת משפטית שונה ממי שרואה את הדברים בעיניים אוניברסליות (זווית הראייה של אומות העולם אינה בהכרח אובייקטיבית. היא מונעת מאינטרסים, ואהבת ישראל יוקדת אין בה, בלשון המעטה…). כמו כן יש הבדל בין שופט שערש תרבותו הוא לימוד בישיבה, למי שלא זכה ללמוד בה. אך באמת, הבדלי זהויות יש כאן, שיח זהויות אין כאן. תפקידו של בית המשפט לחרוץ דין. אין זה מתפקידו להנהיג את חיי החברה ולהדגים הבנה זהותית משותפת בין זרמיה השונים. הפסיקה מוכרעת על ידי רוב טכני, שהיה במקרה באותו הרכב בו נדון התיק.
וכאן שורש הוויכוח המתנהל עתה במדינה. החברה הישראלית מורכבת מבעלי זהויות שונות. מדוע לא יתמנו שופטים המייצגים את כל רבדי החברה הישראלית, על כל זהויותיה המגוונות? דבר זה רק יחזק את מערכת המשפט ויוסיף לה יוקרה ואמון. גם בנושא זה, שיח זהויות שקט וענייני יכול להגיע להבנה משותפת, ואולי גם להסכמה.
אנו זקוקים למעגלי שיח חיים שיש בהם הקשבה זה לזה והפריה הדדית, ולהציע סיכום משותף. ומעליהם מעגל שיח מרכזי של אנשי רוח מיושבים בדעתם (לא פוליטיים), שיהיה מיוצג מכל הרבדים בחברה. עליהם לנהל שיח זהויות שיגדיר את זהותה של כל קבוצה, ועם זאת יציע זהות משותפת לכולנו, בין אם בסיסה צר ובין אם רחב. על בסיס זה ניתן יהיה לנהל גם שיח זכויות וחובות. אני משוכנע שרב־שיח כזה, שיתנהל בכובד ראש ובאחריות לעתידה של החברה הישראלית, יחלץ את ספינת בית ישראל מן הסערה שבה היא נתונה ויביאה לחוף מבטחים.
