ההתרסקות של המדרשייה לא הגיעה מהאוויר

בסוף כיתה י"ב הדפסנו חולצות מחזור. הדפסת חולצות וסווטשירטים הייתה עניין שבשגרה בישיבות תיכוניות ובאולפנות בתקופתנו, אך למיטב ידיעתי אנחנו הראשונים שהדפיסו גם חולצת "סוף מסלול". בחזית החולצה הופיעה וריאציה על שלושת הקופים ("לא ראיתי, לא שמעתי, לא דיברתי"), שצייר עבדכם הנאמן. הקופים אוחזים בחפצים שרמזו על מעללינו: ניאון שבור, מפתחות, לוחית של רכב, אפרכסת טלפון וחולצה עם כיתוב "צה"ל". הניאון סימל את "ליל הבדולח", שבו זרקו על השומר את כל הניאונים שבפנימייה; המפתחות את מעללי הפריצות למשרדי ההנהלה ולמחסני בחינות הבגרות מן השנים הקודמות; מספר הרכב ייצג את "הטיפול" שהוענק למכוניתו של אחד המדריכים שהרגיז אותנו, ואת המכונית הבוערת שהושלכה מראש בניין התיכון; אפרכסת הטלפון סימלה תעלולים שונים שבוצעו בטלפונים הציבוריים כדי להשתמש בהם תוך חיסכון מקסימלי באסימונים (!); הכיתוב "צה"ל" סימן את המנהג לתפוס טרמפים ברחבי הארץ תוך התחזות לחיילים. הקופים סימלו, כמובן, את קשר השתיקה בנוגע לכל הנושאים הללו. החוקרים הקשוחים ביותר (כולל "הזקן", הרב יגל בכבודו ובעצמו) לא הצליחו לחלץ מאיתנו הודאה בדבר. לא כל חברי המחזור היו שותפים למעללים הללו. חלקם ניצלו את שנות התיכון ללימודים. אך זו הייתה הרוח וזה מה שבחרנו להציג על החולצה. אחוות השתיקה וגאוות היחידה הקיפו את כולנו.

הדברים נכתבים בעקבות סרטם של יאיר אגמון וטל בכר, "המדרשייה". הסרט מטלטל, מרגיז, בועט בבטן, ומציג אמת. לא את "האמת" בה"א הידיעה, אבל בהחלט אמת מסוימת ומשמעותית בנוגע למוסד שבו למדנו לפני למעלה משלושים שנה. אנחנו, בוגרי המוסד, ידענו תמיד שהוא שווה סרט. נוכח התגובות שהוא כבר הספיק לעורר, נראה שגם בנושא הזה לא טעינו. רבים מבוגרי המוסד הגיבו בכעס לתמונה "המגמתית" העולה לטענתם מהסרט. כפי שאמר טל בכר, לכל אחד המדרשיה שלו. הסרט אכן לא מתייחס לכל ההיבטים החיוביים שהיו במוסד, ויש מחבריי שזוכרים את שנותינו שם באור חיובי יותר ממני. אני מכבד אותם, אך החוויה שלי קרובה יותר לזו של טל. על עובדה אחת קשה לחלוק: כל התעלולים שהוזכרו במהלך הסרט מוכרים לחבריי ולי מיד ראשונה.

חלק מהכותבים על הסרט ניסו ללמוד ממנו לקח כללי כלשהו, בעיקר בנוגע לקשר שבין ציונות דתית ופריקת עול. המוסד אכן אוכלס בבני הציונות הדתית ואכן הייתה בו פריקת עול רבה, אך הקשר בין מה שקרה בין כותלי המוסד ובין הציונות הדתית על מגוון זרמיה הוא מורכב הרבה יותר מהצורה הפשטנית שבה ניסו לתאר אותו. אני סבור שהעניין נעוץ באתגר החינוכי המורכב של החינוך הציוני־דתי, שיש בו עד היום היבטים לא פתורים.

אגדה שהפכה לסיוט

כדי להבהיר מה ניתן, לדעתי, ללמוד מסיפור המדרשיה, אחזור לתיאור חולצת הסיום שלנו. על גב החולצה הופיע הכיתוב: "האגדה שהפכה למציאות. המציאות שהפכה לסיוט. מא מנפח, דליתים תשמ"ט". בישרות נערית יהירה סיכמנו כאן את כל הסיפור: ירשנו וחיינו אגדה, אבל המפגש שלה עם המציאות הפך לסיוט. מלבד המעללים שנרמזו על החולצה, חטאנו בכל שלל הפעולות המוזכרות בסרט: מכות המוניות בין מחזורים, חילופי מהלומות עם גורמים מקומיים שהסתיימו בבית החולים ובבית המעצר, בריחות המוניות, השבעה אלימה, נעילת מדריכים בחדריהם, תעלול גבהים שגרם לנכות, נהיגה מסוכנת בלי רישיון, הצפת מסדרונות, הצגת סיום עתירת מכוניות ופעלולים, ונדליזם. וכן, אף שבוגר מחזור צעיר מאיתנו טוען בסרט שהוא העניק לאירוע הרס את הכינוי "ליל הבדולח", גם את זה עשינו לפניו.

הסרט מציג את שאלת החלום ושברו: כיצד המוסד המפואר הזה, ששלח מאות בוגרים לשורות הראשונות של מדינת ישראל, התרסק באופן נורא כל כך שישים שנה לאחר היווסדו. נדמה לי שתשובה, חלקית לכל הפחות, נמצאת ב"אגדה", במיתוס היסוד שלו, שקשור באופן הדוק לסיפור של הציונות הדתית. המדרשיה היא הישיבה התיכונית הראשונה בארץ. ישיבת כפר הרא"ה הוקמה אומנם לפניה, אך היא התחילה כישיבה ללימודי קודש בלבד, ולימודי התיכון נכנסו אליה בהשראת המדרשיה. נראה לי שהסיפור של המדרשיה מציג באופן מרוכז וחריף במיוחד את המתח המרכזי של החינוך הציוני־דתי.

את המשימה המרכזית של החינוך הציוני־דתי ניתן לצייר בעזרת משל העגלה הריקה והעגלה המלאה של החזון איש. המשל ביקש להשיב לאתגר שהציבה הציונות החילונית למסורת הדתית: לאחר מאות שנים של התנהלות קבועה, פחות או יותר, במשעול הצר נתקלה העגלה התורנית המלאה בעגלתה של הציונות החילונית. הפתרון של החזון איש היה פשוט: מכיוון שהעגלה הציונית ריקה, עליה לסור הצידה ולאפשר לעגלה התורנית להמשיך בדרכה כבימי קדם.

הרב יהושע יגל, שהיה תלמידו של החזון איש וקיבל את ברכתו להקמת המדרשיה, חלק עם רבו את ההנחה שבעגלה התורנית לא חסר דבר, אך נראה שסבר שגם בעגלת הציונות חילונית יש מטען שכדאי לאמצו. הוא נטל ממנה את הרוח החילונית־חלוצית: רוח האמונה באדם הפועל ומוביל ומשנה את העולם. בהשראת בתי הספר החקלאיים כונו המחזורים בשמות "אליפים ובטיחים", בעקבותיהם זכו התלמידים לאוטונומיה מסוימת ולמדו לעמוד על שלהם מול ההנהלה, ובדומה להם פיתחו גאוות יחידה. החזון איש תהה כיצד תתנהלנה שתי העגלות בשביל המספיק רק לאחת; הרב יגל פתר את הבעיה כך: בבוקר נוסעים בעגלה התורנית, ואחר הצהריים בעגלה החילונית. הפסקת הצהריים הארוכה הבטיחה ששתיהן לא תתנגשנה זו בזו. כך נסעו העגלות בבטחה במשך כמה עשורים, והבוגרים יצאו לעולם בגאווה, בתחושת יכולת ובשאיפה להנהיג, והגיעו לעמדות מפתח בחברה הישראלית.

אבל מה שעבד בראשית שנות המדינה לא התאים למציאות שלנו בשנות השמונים, שבהן התחילו שתי העגלות לדהור אל התהום. העגלה התורנית הייתה עדיין מלאה, אך בעיקר באלטע־זאכן. היהדות שלנו התמצתה בהשכמות ברוטליות לתפילת שחרית, מעקבים קפדניים אחר מבריזים מסדר ערב, ובעיקר לימוד גמרא מסורתי מבוקר עד צהריים, באופן שלא היה בו אפילו שמץ של ניסיון לחבר בין מסורת הלימוד העתיקה להווה. ולפני שאתם קופצים ממקומכם: בעיני הכותב לא היהדות ולא התלמוד הם אלטע־זאכן. את רוב שנותי מאז סיום התיכון הקדשתי ללימוד, למחקר ולהוראת התלמוד. האופן שבו פגשנו אותם הוא שהיה אלטע־זאכני.

הרב יגל, שככל הנראה לא זיהה שום חולשה ביהדות המסורתית, חשב שר"מים חרדים יהיו המורים הטובים ביותר ליהדות. כך בילינו את מיטב נעורינו בהובלת אנשים שלמיטב ידיעתי אפילו לא קיבלו תעודת הוראה. חלקם היו עיוורים להבדל שבין עולמנו לעולמם, וחלקם זלזלו ועלבו בנו בכל הזדמנות בשל הכיפות הסרוגות שחבשנו. באחד משיעורי "מחשבת ישראל" הבודדים שלנו, טענתי שמה שעשה האל לאיוב היה לא מוצדק. בתגובה, הרב הוציא אותי מהכיתה. באחת הפריצות למשרדי ההנהלה איתרתי את התיק האישי שלי. הופיעה בו השורה הבאה: "מזלזל באגדות חז"ל". העילה: הר"מ שלנו סיפר באמונה תמימה את המעשה בעיזים של רבי חנינא שהביאו דובים בקרניהן. תגובתי החצופה לסיפור עלתה לדיון במועצה הפדגוגית (!), שהחליטה לרשום לי הערה בתיק האישי. ב־2016 יצא לאור ספרי "חיות הקודש: יצורי הפרא בבית מדרשם של חז"ל". הייתי צריך להקדיש אותו לר"מ ההוא.

הסיפור השלישי פחות משעשע: אחד ממורי התיכון נהג בי באופן לא הגון בשיעור, וכשמחיתי על כך הוא הוציא אותי מהכיתה (מוטיב חוזר). הלכתי נסער ובוכה (כמה לא מדרשיסטי מצדי) לבקש את עזרת הר"מ שלי, שהיה בעל לב רחום. הר"מ שלי (א') למד בחברותא בבית המדרש עם ר"מ אחר (ב'). כשב' ראה אותי מתקרב, הוא חצץ ביני ובין א', שלח את ידו בתנועת המישוש המבחילה וליטף את גבי. "הרב א'", הוא פנה בתקיפות לר"מ שלי, "אני דורש שלא תדבר עם עידו חברוני. אין לו ציצית!". לא' לא נותרה ברירה אלא לשלח אותי משם בבושת פנים. זה היה שיעור היהדות המעמיק ביותר שלמדתי בכל שנות התיכון שלי: הריטואליות ההלכתית חשובה הרבה יותר מפתיחת הלב. עד היום לא מחלתי לו על השיעור הנורא הזה.

המקף ושברו

העגלה החילונית שלנו לא הייתה ריקה גם היא. הייתה בה עדיין אותה רוח אנושית מעצימה, ורבים מחבריי זוקפים את הצלחתם בחיים לזכותו של הזקן. רבים מהם מודים לו עד היום – כמו חלק מהמרואיינים בסרט – על התעוזה שצברו, על ההתנסות בהנהגה ועל לימוד כוחה של הקבוצה. אך גם בעגלה הזו היה אלטע־זאכן: למדנו מתמטיקה ופיזיקה, אזרחות והיסטוריה, אך כל המקצועות נלמדו בלי קשר לחיים שלנו. היו לנו מורים מקצועיים טובים ופחות טובים, אבל בסופו של דבר, כמעט בכל המקצועות בלסנו בשיעור והקאנו במבחן. לא למדנו הגות מערבית עתיקה או חדשה, ובספרות עשינו בגרות פנימית מכווצת. אם זכרוני אינו מטעני, "הזקן והים" הייתה היצירה המערבית היחידה שנכללה בה, ולמדנו אותה באופן שנגע לנו באותה מידה שנגעים ואהלות טרדו את מנוחתנו.

אך בעגלה החילונית היה מטען נוסף שלא הונח בה על ידי המורים שלנו, אבל היה כבד יותר מכל המשאות האחרים בשתי העגלות: התרבות המערבית של האייטיז קרצה לנו כערימה של צעצועי פלסטיק זולים. במהלך שנת הג'מילים ניהלתי יומן יומיומי. הוא התחיל כאוסף תזכורות על מבחנים וחופשים, אך הפך במהרה ליומן עיתונאי: סיכמתי כל אירוע חריג שהייתי שותף או עד לו. אבל החריג היה השגרה, ואין ביומן דפים ריקים. יש בו תיאורים דקדקניים של בריחות ומכות בין מחזורים, גלישות סנפלינג ליליות מבניין הלימודים, ומסעות נועזים לאולפנת כפר פינס. אך יותר מכול מופיעים בו דיווחים על הנסיעות שלנו בטרמפים ועל הסרטים שראינו בקולנוע ובמכשירי הווידאו של החבר'ה. דיווחתי בפרטנות על הדגם של כל רכב שבו נסענו ועל המוזיקה שהושמעה בו. נתתי ציונים לכל הסרטים שראינו. השפעתה העצומה של התרבות הזו עלינו ניכרה גם בהצגות הסיום של כל מחזור, ששפעו מכוניות אמיתיות ומרהיבות ועלילתן נבנתה תמיד לאור שובר קופות עדכני. אף אחת מהן לא העלתה על נס מעשה אלטרואיסטי, למדנות תורנית או התמודדות חברתית. ההצגה שלנו נקראה "מת לשלוט", על משקל "מת לחיות" האגדי עם ברוס ויליס, והיו בה המכוניות הכי מגניבות שאפשר היה להשיג באותן שנים (חפשו ביוטיוב).

העגלה הדתית התנהלה במסלול שלה, והחילונית במסלול שלה. הר"מים לא התייחסו ללימודי התיכון (לרובם כנראה לא הייתה השכלה תיכונית) ומורי התיכון לא התייחסו ליהדות. המשמעות: שתים־עשרה שעות הלימוד היומיות שלנו לא היו קשורות לחינוך. ובחלק הלא־פורמלי? המדריכים, כשלא נעלנו אותם בחדריהם, עסקו בעיקר בשיטור, ואנחנו התמחינו בהתחמקות. נותרנו לבד במתח העצום שבין השייכות לבית (שבו זלזלו הר"מים) ובין המשיכה העזה לברק האייטיז. את המתח פרקנו באלימות שכוונה בעיקר כלפי המוסד.

וזו, אם תרצו האגדה ושברה: הכוח שקיבלו בוגרי השנים הראשונות עמד להם במציאות הישראלית של תקופתם. אותו כוח עמד לנו לרועץ. שבויים בהזיות האייטיז ובשיגעון הגדלות של המוסד, חסרי מענה לצרכים הרגשיים והזהותיים האופייניים לגיל ההתבגרות, הפכנו לפראים.

חשוב להבהיר שאיני מציע כאן אמירה בנוגע למצב החינוך הציוני־דתי היום. איני מכיר את עולם הישיבות התיכוניות (יש לי רק בנות, תודה לאל) ואיני מעורה בשיח שמתנהל בקרב המחנכים. חשוב לי להזכיר שוב שרבים מחבריי זוכרים את שנותיהם במוסד לטובה, ויש בסיס לדבריהם. הנפילה של המדרשיה הייתה קשורה מן הסתם גם לשאלת המגורים בפנימייה ולדברים נוספים שאינם קשורים לחזונו של המייסד, אבל אני בטוח שהמקף שבין ישיבה לתיכון היה ועודנו אחד האתגרים המרכזיים של החינוך הציוני־דתי.