כל המֵשִׂים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, י).
נדמה ש"חילול השם" שהרמב"ם דיבר עליו, הוא בדיוק מה שקורה לנגד עינינו בימים אלה: חילול השם של תופסי ולומדי התורה המתבטלים מלשאת בנטל הביטחוני והכלכלי ומפילים עצמם לנטל על כתפי הציבור האחר, בשם ובצו התורה (אין הדברים אמורים כלפי כלל הציבור החרדי); חילול של התורה עצמה וכיבוי אורה. מצעד ההשתלחויות של ידוענים ופוליטיקאים, כמו גם מחאות של ציבורים בישראל, כנגד לומדי התורה בציבור החרדי, מְמַמֵּשׁ בדיוק את נבואתו ופסיקתו. הביזוי שמפניו מזהיר הרמב"ם הוא של לומדי התורה.
מדוע כה חריפה היא ביקורתו של הרמב"ם, עד כדי חילול ה', ביזוי התורה, כיבוי מאור הדת, גרימת רעה לעצמו וכריתה מחיי העולם הבא? מפני שהרמב"ם הבין משהו עמוק בטבע האנושי ובטבעה של הדת. הוא הבין כי הבריות מתקוממים כנגד ניצולם. הם מתקוממים נגד הדואג שאחרים יקריבו עצמם וישתעבדו כל חייהם, לטובת אלה החיים חיים "רוחניים", תוך שהם מבקשים ליהנות באופן שווה ממה שבא מעמלם והקרבתם של האחרים.
הרמב"ם הבין כי בדת האלוקית, שהיא שער לשלמות האנושית ולעבודת האל, יש פוטנציאל מסוכן של אלילות ועבודה זרה עצמית. אלילות בדמות אנתרופומורפיזם מנטלי, עבודת האל בשירות האדם. וכך אותה דת, המתיימרת לִתְלוּת האדם באלוהיו לשם מוסריותו החברתית, מנוצלת לשעבוד הבריות וניצולם במסווה של עבודת האל. דת כזו תזין את האגוצנטריות האנושית, באצטלה של אמונה וביטחון באל. לדעת הרמב"ם זו אינה עבודת האל וקידושו, כי אם חילולו; לא כבוד התורה כי אם ביזויה. והשימוש ב"הבטחות העולם הבא" והבטחת ישועות בשירות המנצל, יביאו דווקא לכריתה ממנו.
לדברים החמורים הללו של הרמב"ם כלפי לומדי תורה אין אח ורע. הוא הכיר היטב את דת ישראל, את ההיסטוריה שלה ואת המנגנון הנכון לשמירתה; משום כך יכול היה לפסוק הלכה שכזו. לפי מיטב הכרתו, המסורת היהודית הראויה מעולם לא פעלה אחרת; היא לא פעלה כנגד ההלכה.
מנגד עומדים נציגי הציבור המגינים על העִסקה הכופה יחסי "יששכר וזבולון" על החברה בישראל, ותמהים על השנאה הנושבת מחלקים ממנו. שנאה כלפי האתוס הזה שיצרו במדינת ישראל, שכמדומה אין לו אח ורע בתולדות ישראל. לו היו נשמעים לדברי הרמב"ם ומתייחסים ברצינות לדברי אזהרתו, אפשר שהיו מבינים את תחושות הזעם הגוררות אמירות קצה נוראיות. קשה לבקש "אחדות ישראל" בפה, כשהמעשים הללו פורמים אותה.
מי זכאי להיקרא שבט לוי
אלא שמייצגיו ודובריו של ציבור זה מתבצרים כנגד ההתקפות עליהם בדברי הרמב"ם עצמו. הוא הרי זה שלכאורה הגדירם כחברת עילית של לומדי תורה, שבט לוי, אליטה הזכאית לשחרור מנטל צבאי וכלכלי בשל התמסרותה ללימוד תורה. הן כך כתב הרמב"ם עצמו:
…לפיכך הובדלו מדרכי העולם – לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם ….ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו הא־לוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים (סוף הלכות שמיטה ויובל).
הנה, הם אומרים, הרמב"ם קובע כי זהו המבנה החברתי־ביטחוני־פוליטי של עם ישראל. לא רק שבט לוי "לא עורך מלחמות ולא זוכה לעצמו מכוח גופו", אלא כל מי שמחליט כי "תורתו אומנותו" זוכה לאותן הטבות, כולל אי דאגה לכלכלת עצמו.
האם הרמב"ם שכח את דבריו שלעיל? האם לא שם לב לסתירה שבדבריו? והאם לא היה מודע להלכה מרכזית נוספת שפסק בדיני מלחמה (הלכות מלכים, ה): "איזו היא מלחמת מצוה? עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". במלחמה שכזו אין המלך (השלטון) "צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת", וכאשר הדבר גובל בגדרי פיקוח נפש, כמו בדין של "נכרים שצרו על עיירות ובאו על עסקי נפשות" -"מצוה על כל ישראל שיכולין לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם" (הלכות שבת ב, כג). במצבים כאלה הכול מתגייסים, אפילו "חתן מחדרו וכלה מחופתה". ואדרבא, בעת פיקוח נפש גדולי ישראל הם הראשונים שמתייצבים בראש להצלה.
כיצד נכלכל את דברי הרמב"ם אלה עם אלה?
אלא שהרמב"ם מאפשר את קיומה של קבוצת עילית לומדת תורה, כאשר זו "פורקת מעל צווארה עול חשבונות הרבים". כלומר, קבוצה שאינה חלק ממערכות הכוח הפוליטיות הכופות על השלטון את פרנסתם ואת השתמטותם. עבור אלה, קובע הרמב"ם, ה' הוא "חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללויים וגו'". כלומר, מה שמגדיר את הלומד הפטור מהדאגה הכלכלית הוא היותו בוטח באל שיזמן לו את פרנסתו, מבלי להיכנס ל"עול חשבונות הרבים", ומבלי לכפות על אחרים בכוחו הפוליטי את פרנסתו. אחרת, מוכיח הדבר כי "החשבונות הרבים" גוברים על אמונתו וביטחונו באל ובהשגחתו, ואז אינו בגדר מי ש"תורתו אמונתו".
ועדיין לא עלה על דעתו של הרמב"ם לפטור גם לומדי תורה מגדרי פיקוח נפש בכלל ושל "מלחמת מצווה" מול "נכרים שצרים" בפרט, ואף לא לשחררם מהצו "לא תעמוד על דם רעך". ההיתר כולו הוא במלחמות הרשות.
לו היו לומדי התורה הממאנים לשאת בנטל הכלכלי והביטחוני מייחלים אך לישועת האל בהספקת צרכיהם ולשמירתו הביטחונית־קיומית, הייתה זו אמונה אותנטית. לו לא נצרכו לפעולות זרועות הביטחון וההצלה (משטרה, כיבוי אש, צה"ל, מד"א ובתי חולים), בשם טענת "שמירת התורה והצלתה", ניחא. אז אפשר היה לומר שעקביים הם בדרכם ונאמנים לאמונתם ולאומנותם. במקרה כזה לא היו עוברים על דברי הרמב"ם, לא מושכים אש בטענת "פרזיטים החיים על חשבון אחרים", ולא היה שם שמיים מתחלל.
ההתנגדות לדרך זו איננה מגיעה רק מצד חילונים שאינם מבינים מהי תורה וערך לימודה. המתנגדים הם גם תלמידי חכמים מגדולי הדור והמון שומרי מצוות, ממשיכי דרכו ההלכתית של הרמב"ם ומחנהו. בעיניהם לא רק שאין זו הפרשנות הנכונה למבנה החברה הדתית, היא למעשה עיוות שלו. עיוות הפוגע בדת עצמה, כמו שקובע הרמב"ם. מה גם שהמבקרים מזהים כי שיקולים נוספים, מתחום ההפרדה הרעיונית, התרבותית והחברתית של החברה החרדית, עומדים ביסוד המיאון לקחת חלק במחויבויות הבסיסיות לקיומה של מדינת ישראל.
אכן, אפשר לא לפסוק כמו הרמב"ם וממשיכיו. אבל אפשר בהחלט להבין כי ביקורתם של המבקרים איננה נובעת בהכרח משנאה תהומית ואנטישמיות, כפי שנשמע מפי כמה דוברים. אדרבה, הביקורת באה דווקא ממקורות האמת של דת ישראל, מדאגה כנה לאופייה של יהדותנו ולכבוד אלוקי ישראל, ומאחריות לעם ישראל ולרווחתם הקיומית של כל פרטיו.
