יצא שבשבועות האחרונים עסקתי בשפה העברית. ואפילו שאני מדבר עברית ביום־יום ואפילו שאני לא יודע אף שפה אחרת מלבדה (וארמית), יש הבדל גדול בין דיבור בעברית לבין עיסוק בעברית. ומה אני אגיד? העברית שפה מרגשת מאוד בעיניי. מדהים לבחון התפתחות של שפה – שהיא אולי אחד הדברים הכי טריוויאליים בחיים – ולגלות שהיא בעצם דבר חי. ולעברית יש חיים מיוחדים במיוחד על המנעד הרחב שבין לשון הקודש שדיברו וכתבו נביאנו וחכמינו ז״ל, לבין שפת הדיבור המצויה כיום ברחוב הישראלי או בין העברית המדוברת בצה״ל לבין העברית המדוברת במגזר החרדי למשל.
כבר כמעט שנה שאני עמית בתוכנית למנהיגות בתרבות יהודית של מכון מנדל, והקבוצה שלנו עשויה מעשרים חברות וחברים שעוסקים במגוון תחומי תרבות ואמנות. במשך הזמן אתה מגלה איך לכל אחד ואחת יש באיזשהו אופן שפה ייחודית, גם מטפורית וגם שפה של ממש. מפה לשם, נתבקשתי ללמד את הקבוצה שלנו שיעור קצר ב״חרדית מדוברת״ ויצאתי לחקור קצת את שורשי השפה החרדית השגורה על לשוני. כל מי שמדבר חרדית שוטפת יודע שהיא מורכבת בעצם מכמה אזורי שפה מהותיים. הבסיס הוא כמובן עברית, שפת הדיבור הרגילה, שאליה הצטרפה קבוצת מילים ענפה שהושאלה מארמית, שהיא שפת הגמרא שהיא התוכן הנלמד ביותר בעולם החרדי. בנוסף קיימת קבוצה לא מבוטלת של מילים שמקורן ביידיש, חלקן נאמרות כלשונן וחלקן עברו אדפטציה כלשהי לסלנג. אבל הדבר הכי מעניין והכי מרתק והכי מצחיק בשפה החרדית הוא השימוש במילים עבריות מוכרות תוך מתן משמעות אחרת לחלוטין ממשמעותן המקורית.
בתחקיר שלי נעזרתי כמובן בחברים שהזכירו לי מילים רבות שנשכחו ממני או שהיטשטשו מרוב שימוש. מישהו השאיל לי משחק קופסה שנקרא ״גם לחרדים יש סלנג״ שהופק על ידי מרכז ״כיוון״ להכוונת חרדים בשוק התעסוקה, ובמשחק הזה ערמת כרטיסים עם מילים ״חרדיות״ נבחרות שנועדו ללמד מעסיקים חילונים מושג כלשהו על השפה של העובדים החדשים שלהם. בנוסף, לאחר חיפוש אינטנסיבי מצאתי את קטע הסטנדאפ המיתולוגי של קובי אריאלי ממחנה בני תורה, שבו הוא מתאר בדרכו הקורעת איך הוגים מילים בלימוד חרדי וכמה משמעויות יש למילה ״נו״. אותו קובי אריאלי כתב בשיתוף פעולה עם אורי אורבך לקסיקון חרדי מקוצר שמופיע בסוף ספרו של אורבך ״סבא שלי היה רב״, וגם שם מצאתי כמה פנינים נהדרות. בקיצור, היה כיף.
מתוך כל הדבר הזה כתבתי טקסט קצר בחרדית (ישיבתית) מדוברת. אני מזמין אתכם לקרוא אותו. אם הבנתם אותו – אשריכם, ואם לא – חפשו את החרדי הקרוב לביתכם ובקשו ממנו לתרגם עבורכם.
הדבר הכי מעניין והכי מרתק והכי מצחיק בשפה החרדית הוא השימוש במילים עבריות מוכרות תוך מתן משמעות אחרת לחלוטין ממשמעותן המקורית
"אהרל׳ה לא ידע מה הוא עושה בזמן הבא. החברותא שלו בסדר א׳ הודיע לו חגיגית שזהו. שנמאס לו מעיון והוא צריך יותר הספק בבקיאות. וזה גם ככה הצטרף להתלבטות שכבר הייתה לו ממילא אם להישאר בישיבה או לעזוב כמו כל האלטערס למיר. בארוחת הצהריים הוא התיישב לאכול ליד שמריהו. הם אף פעם לא אכלו יחד בעיקר בגלל ששמריהו היה פרומר מדי יחסית לצ׳יקאבר כמו אהרל׳ה. אבל איך אומרים? הגיל עושה את שלו. אהרל׳ה ניסה לפתוח בשיחה. תגיד, אתה אוחז שפלדמן יישאר זמן הבא? שמריהו בלע את הביס והמהם, נו־נו, מאי נפקא מינה? אהרל׳ה משך בכתפיים ושתק, ושמריהו המשיך בהמהום: הראש ישיבה אוחז ממנו, מסתמא שימשיך, לא? אהרל׳ה אמר, אני יודע… העולם אומר שלא בטוח. הם המשיכו לאכול בשקט ואז שמריהו שאל, אתה נפגשת עם פיקסלר מהחדש, לא? אהרל׳ה הנהן במבוכה ושמריהו המשיך, איזה פיקסלר הם? של המצבות? אהרל׳ה שוב הנהן ושאל, למה? הציעו לך אותה? שמריהו חייך בשובבות ואמר, אני כבר חודשיים לא שומע, אבל כן, נו, אתה יודע, הם לוחצים. אהרל׳ה שאל מה הפשט חודשיים לא שומע?! ושמריהו ענה שבשביל לסיים נשים נזיקין כמו שצריך, הוא צריך הפסקה. אהרל׳ה המשיך להקשות, מה עניין שמיטה אצל הר סיני? שידוכים זה שידוכים, לימוד זה לימוד! שמריהו עשה תנועה עם העיניים ואמר, אצלי זה או שטייגען רצח או ביטול תורה בלובי של רמאדה. אהרל׳ה צחק והפטיר בקריצה, לפחות ביטול תורה באיכות. שמריהו הבטיח להזמין את אהרל׳ה לסיום, הם לקחו את הצלחות החד־פעמיות לפח, ובדרך שמריהו שאל, תגיד, מה הפשט במשקפיים החדשות של בוארון? נהיה לי בעלבת פתאום? אהרל׳ה הסתכל לכיוון בוארון, בחן טוב־טוב את המשקפיים שלו ואמר, נו נו… שרוף נשאר שרוף".
