כל מי שלמד את ספר שמואל זוכר שיואב בן צרויה הרג את אבשלום לאחר שדוד ביקש מאנשיו לא לגעת בבנו, ושמייד אחר כך התרחש עימות חזיתי בין דוד לבין שר הצבא שלו. רבים מהלומדים יכולים להזדהות במקרה הזה דווקא עם יואב, אבל לא כולם זוכרים שמי שיצר את כל הבעיה הזו מלכתחילה היה יואב.
נזכיר את תקציר הפרקים הקודמים: אמנון מענה את תמר אחות אבשלום, אבשלום מחכה שנתיים ואז מנצל את חגיגות הגז והורג את אמנון. בני המלך נמלטים לירושלים, ואבשלום בורח בכיוון השני אל סבא שלו, תלמי מלך גשור.
ואז לא קורה כלום במשך שלוש שנים.
הרציונל משקר
כעבור שלוש שנים יואב יודע שהמלך מתגעגע לאבשלום, והוא שולח אליו אישה חכמה מתקוע שמספרת סיפור ארוך ומורכב על משפחתה – היא אלמנה, היו לה שני בנים, אחד מהם הרג את אחיו במהלך מריבה, וכעת כל המשפחה רוצה לגאול את דמו ולהרוג את הבן השני, ולא ממש מתחשבת בפרט הקטן שהאישה הזו תישאר לבדה בעולם, ולבעלה לא יישאר כל זכר. דוד נשבע לה שהוא יגן על בנה, והאישה רומזת לו שהסיפור על אח שרצח את אחיו הוא בעצם סיפור המשפחה שלו, ושהגיע הזמן לסלוח.
דוד מבין שיואב מעורב בעניין, ומסכים להשיב את אבשלום לירושלים – אך אוסר עליו לראות את פני המלך. כעבור שנתיים נוספות נמאס לאבשלום מהמציאות הזו, הוא קורא ליואב וכששר הצבא לא מגיע הוא שולח את עבדיו לשרוף לו את השדה. הפרובוקציה עושה את שלה, יואב מגיע אל אבשלום ואבשלום דורש ממנו לפגוש את המלך. השבוע למדתי את הפרק הזה, ושמתי לב למשפט מעניין שאבשלום מורה ליואב לומר לדוד: "לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר? טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם! וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי".
במשפט הקטן הזה אבשלום מעמיד את דוד בפני שאלה, לכאורה רציונלית לחלוטין, שדוד לא יכול להתגבר עליה: יש בדיוק שתי אפשרויות – או שאבשלום אשם ברצח, ואז צריך להרוג אותו, או שאבשלום אינו אשם, ואז צריך להתייחס אליו כרגיל. אשם או זכאי, הדין של כל אחת מהאפשרויות ברור, והתעלמות אינה אחת האפשרויות. וכיוון שדוד כבר נשבע לאישה התקועית שלא יהרוג את האח שרצח את אחיו, וכיוון שאבשלום יודע בבירור שאביו לא רוצה לפגוע בו, אין לדוד עוד ברירה אלא להשיב את אבשלום למעמדו כבן המלך. מכאן ואילך אבשלום מתחיל לעשות מניפולציות על העם, פותח במרד ומוביל מלחמת אחים שגובה אלפי קורבנות, ובסופו של דבר עולה לו בחייו.
כל זאת, כאמור, ברמת הרציונל היבש. בשאלה של כן או לא, אשם או זכאי, אין שום מקום לאפשרות ביניים. מהשאלה הזו בדיוק דוד התחמק במשך שנתיים, והוא ידע בדיוק למה. הוא ידע שהדבר הטוב ביותר לו, לאבשלום ולעם כולו הוא להשאיר את אבשלום רחוק מהכוח. אמנם אין לו עילה חוקית או רציונלית לעשות את זה, ולכן הוא הורה על המדיניות הזו באופן בלתי רשמי. ברגע שהעתירה של אבשלום הכריחה אותו לדון בסוגיה, הוא נאלץ לעשות מה שהוא כל כך לא רצה לעשות, להכריע, ולהכרעה הזו כאמור היה מחיר כבד לכל המעורבים.
ללמוד מדוד המלך
את הגישה הזו, החכמה, שעוקפת את הבעיה, במקום לנסות לפתור אותה בכל מחיר, אנחנו צריכים ללמוד מדוד המלך.
השכל הקר וההיגיון היבש מספרים לנו שבכל שאלה צריך להכריע באופן מחושב, לנתח את הצדדים לכאן ולכאן ולקבל החלטה. הם לא סובלים אפשרויות ביניים, הכרעות זמניות ובחירות שמגיעות דרך תחושות, הבנות עומק, חכמת לב. לכן השכל הקר גם שמח (עד כמה שהוא יכול) כשצריך סוף סוף להכריע בשאלות כמו יהודית או דמוקרטית, ימין או שמאל, חלוקת הכוח בין הרשויות וכל שאר הנושאים הציבוריים שעל סדר היום. זו שאלה רציונלית, לא? אז בואו נגבש את עמדתנו ונודיע מה היא אחת ולתמיד.
ולכן בא דוד המלך – במהלך שבסופו של דבר נכשל, ודווקא דרך התוצאות של הכישלון שלו אנחנו לומדים כמה הוא היה נכון – ומלמד אותנו: לא תמיד צריך להכריע. לפעמים צריך למצוא איזו פשרה, דרך ביניים, לדחות את ההחלטה, לא לענות בצורה חד משמעית. לתת גם ללב שלנו מקום.
שיהיה חג שבועות שמח.
