בליבו של יישוב דתי במרכז הארץ עומד בית ריק. האישה שקנתה אותו קיוותה להקים בו משפחה ולגדל בו את ילדיה, אך היא מעולם לא נישאה, והיישוב, כידוע, אינו ממש מתאים לרווקים. בליבו של יישוב דתי במרכז הארץ עומד דומם בית, כבר 15 שנה, מחכה לרווקה מבוגרת ושואל אותנו כחברה – "למה?".
תופעת הרווקות המאוחרת (ושכל אחד יפרש את המונח כדרכו) מעסיקה את הציבור הדתי-לאומי יותר ויותר בשנים האחרונות ומציבה אתגרים משמעותיים נוכח המבנים הקהילתיים, המשפחתיים והדתיים של הציבור הזה. התופעה מעסיקה הורים, רבנים ורבניות, גבאים, קהילות וכמובן – אלפי רווקים ורווקות שחיים בשולי התלם החברתי-דתי שבו גדלו, מייחלים (רובם המוחלט) להיות בסטטוס המשפחתי "הנכון" – זה שמוצא את מקומו בשבתות משפחתיות ובמארג הקהילתי, שיש לו מקום קבוע בביה"כ, שאינו צריך לספוג ביקורות או רחמים ושאינו סובל מבדידות של ערב שקט מידי בדירת שותפים.
הרווקות המאוחרת והעלייה בגיל הנישואין אינם ייחודיים לציבור הדתי-לאומי והם מהווים תופעה עולמית מובהקת למדיי. את התופעה ניתן לתלות ברוחות מערביות של אידיאל ההתאהבות או ערעור המבנה המשפחתי המסורתי, או בנורמות חברתיות שונות כמו לימודים בישיבות גבוהות וטיול אחרי הצבא, אולם כך או אחרת, הנתונים והמגמות החברתיות מצביעים על מסקנה שטרם חילחלה לציבור בצורה מספקת – התופעה הזאת לא הולכת לשום מקום.
כיוון שכך, וכדי להתמודד איתה ברצינות, יש להגדיר לעצמנו היטב ובזהירות את עולם המושגים הרלוונטי. הרווקות המאוחרת אינה בעיה, היא תופעה – יותר ויותר אנשים מתקשים למצוא זוגיות. התופעה הזאת מביאה בכנפיה שלל בעיות, שאותן צריך לזהות על מנת להתאים להן פתרונות (גילוי נאות: חקרתי בתואר השני שלי במדיניות ציבורית את תופעת הרווקות בציבור הדתי-לאומי ובדרכי ההתמודדות עם השלכותיה).
את הבעיות שברווקות המאוחרת ניתן לחלק לשלושה תחומים – אישיות-רגשיות, משפחתיות וקהילתיות-חברתיות:
בתחום האישי-רגשי, צריכים הרווקים להתמודד עם תחושות כמו כישלון, בדידות, חוסר ודאות ותלישות, עם אתגרים ודילמות דתיים ומיניים, וכמובן – עם השעון הביולוגי; בתחום המשפחתי, הם נאלצים להתמודד עם ביקורת, עם מקום לא ברור בהיררכיה המשפחתית (ולא, הם לא רוצים לישון עם האחיינים בשבת המשפחתית), חוסר הבנה למצבם ולאורחות חייהם ומבטים כואבים של ההורים; ובתחום הקהילתי-חברתי, ניתן למנות את היעדר המקום בקהילה, חוסר השייכות, התיוג השלילי והסטיגמות ועוד.
שלל הבעיות אינו סותר את העובדה הבסיסית שיש לרבים רצון בחתונה ובזוגיות והרצון הזה אינו מתממש, אבל הרשימה הארוכה של הבעיות הללו, לצד ההבנה כי תופעת הרווקות המאוחרת כאן כדי להישאר, ואף להתגבר, צריכות לגרום לנו לשאול את עצמנו כחברה מספר שאלות נכוחות:
האם מבחינתנו משמעות הדבר היא שבהכרח יותר אנשים יסבלו מהבעיות הללו? האם עוד בדידות, עוד תחושת כשלון ועוד תסכול הם גזירת גורל של הרווקים? האם עוד ביקורת ועוד חוסר הבנה הם ההתייחסות החברתית היחידה האפשרית שלנו נוכח התופעה, ואין בלתם?
ובכן, התשובה היא לא.
כאמור, הרווקות המאוחרת כאן כדי להישאר, אבל עם הבעיות הנלוות אליה אפשר בהחלט להתמודד.
חוסר הבנה יכול להיפתר בהסברה, תחושת בדידות יכולה לקבל סביבה תומכת יותר או סיוע מקצועי, קושי במציאת זיווג יכולה להיענות בחברים שמתאמצים יותר להציע, אתגרים דתיים ומיניים יכולים לקבל מענים הלכתיים ברורים יותר ולרווקים שלא יודעים היכן לשבת בבית הכנסת ניתן לסמן מראש את הכיסאות הפנויים. אפשר לעשות כל כך הרבה.
אפשר גם להשקיע באפליקציות מוצלחות (כפי שהוצע מעל גבי עיתון זה), אפשר לשלם סכומים נאים על שידוכים מוצלחים וכך לעודד את העוסקים בתחום, אפשר לקנות ספה חדשה או מכונת כביסה גם לבת הרווקה ולא רק לזוג הצעיר, אפשר ללכת להתפלל בבתי הכנסת המרכזיים של הביצה כדי ללמוד את האווירה בהם ואפשר לחשוב על עוד ועוד רעיונות, ובהחלט צריך. אגב, ואולי בעיקר – לא לתת לעצמנו לשכוח, ולספר למי שלא חווה זאת, איך זה מרגיש להיות רווק. וגם להתפלל לא יזיק.
התופעה תתרחב. עלינו כחברה האחריות לוודא שהבעיות לא תתרחבנה יחד איתה. בשביל זה, נצטרך להתחיל להתנהג קצת אחרת. השאלה היחידה שנותרה היא אם אכפת לנו מספיק כדי להשתנות.
בליבו של יישוב דתי במרכז הארץ עומד בית ריק. רווקה מבוגרת שעוד לא גרה בו כבר עייפה מלחלום על "כאן גרים" ועל צחוק ילדים, אך נותרה עם משאלה אחת קטנה – שהשכנים רק ידביקו לה שלט קטן על הדלת: "ברוכה הבאה".
