שיירה של ארבעה־חמישה רכבי שרד ומשטרה שעטה ביום חמישי שעבר לפנות ערב, בצפצוף צופרים ובהבהוב פנסים, מול כיוון התנועה של משתתפי ריקוד הדגלים ברחוב אגרון בירושלים. הם תהו אם זו השיירה של ביבי או של איתמר.
כעבור רגעים אחדים, כשהשיירה בלמה בכיכר צרפת, התברר שהתשובה האחרונה נכונה, אך עצם התהייה הרגעית הסגירה את השדרוג הדרמטי במעמדו של איתמר בן־גביר, פעיל "כך" בדימוס, יעד משטרתי לאורך עשרות שנים, שגריר ימין נצחי בתוכניות אקטואליה שמגישיהן זממו לשכנע את עם ישראל כי אין בארץ ימין לא קיצוני, ולא לקחו בחשבון את האפשרות שקסמיו של המרואיין יאפילו על קסמיהם. רצו לקלל ויצאו מברכים. התקשורת השמאלנית לדורותיה בנתה בהתמדה את המותג הבן־גבירי עד שעשתה אותו לשובר השוויון בבחירות 2022, ראש סיעה עוצמתית של שישה ח"כים, חורץ הגורלות האחרון של תקציב המדינה 2023-4.
"אני מברך אתכם בהחלטות טובות", הוא הלהיב והרקיד את ההמון הצעיר מעל הבמה ברחוב המלך ג'ורג'. מי כמוהו ידע שבתוך שעה קלה יוצפו הרשתות החברתיות וערוצי הטלוויזיה בסרטון ההרקדה, ויעבירו את האולטימטום האלגנטי למנהיג האומה שמתגורר ברחוב עזה הסמוך, ומשתוקק להעביר את התקציב בלי סחיטות של הרגע האחרון. ליתר ביטחון נשלחה רעיית השר להתראיין במקביל לחדשות 12 כדי לשדר משם מסר זהה, הפעם בלי שמץ אלגנטיות.
קשה לזכור מתי לאחרונה, אם בכלל, אשת שר כלשהו התראיינה בנסיבות דומות, ותקפה חזיתית את הבוס של בעלה. "הוא עושה לבן־גביר מה שהוא עשה לשותפים שלו בעבר, לא רק לבנט״, התלוננה איילה בן־גביר בשידור חי, ומיהרה אף היא לריקוד הדגלים.
גם ביום ירושלים אשתקד, כשבנט היה בשלטון, בעלה כיכב באותו אירוע. "הו הא מי זה בא, ראש הממשלה הבא", חוללו צעירים סביבו מול היכל שלמה, כמעט חונקים אותו מרוב אהבה. בינתיים הוא לא ראש הממשלה, אך כבר השר הממונה על משטרת ישראל, חבר קבינט, דמות מפתח קואליציונית. אלא שבדרכו שלו הוא מרבה לסובב את המפתח, וכבר לא חסר הרבה שהמנעול ייעקר מהדלת מרוב סיבובים. יו"ר מפלגת עוצמה יהודית מתקשה להסתגל למעמדו החדש יותר מכפי שמסתגלים לכך כל אוהביו או מתעביו, מרעיד ללא הרף את שלטון הימין.
כמעט חמישה חודשים חלפו מאז קידמה אותו תזמורת המשטרה ברחבת המטה הארצי לצלילי "שורו, הביטו וראו מה גדול היום הזה"(!), והוא עדיין מתנהל בתזזיתיות שאפיינה את פועלו משכבר הימים. בעומק מסדרונות השלטון הוא מתנהל ומתבטא כמו פעיל בריקדות אופוזיציוני, מקניט ללא הרף את שותפיו לקואליציה, דורך כמעט על כל מוקש, מאיים במרד חדשות לבקרים, מחרים ישיבות ממשלה או הצבעות בכנסת ומקרין כוחניות בלתי נצרכת, כאילו גמלה בליבו החלטה להפריך את ההערכה הכללית המוקדמת שהשר איתמר בן־גביר יתנהל אחרת מפעיל הימין איתמר בן־גביר. בוגר יותר, אחראי יותר, מחושב פי כמה. אומנם איש לא חשד שהוא יהפוך פתאום למופת של מתינות מיניסטריאלית ושל כובד ראש, אבל כולם חשבו כי ישתוקק להוכיח כישורי ביצוע, עד שאפילו שמאלנים גמורים ייאלצו להודות שבן־גביר עושה עבודה טובה במשטרה, כפי שהודו בעבר בכישוריו של סמוטריץ' כשר תחבורה או של נתניהו כשר אוצר.
לפי שעה, אפילו ימנים גמורים נאלצים להודות שיש איתו בעיה קשה. הם עקבו בבעתה אחרי התנהלותו מול המפכ"ל המוקלט קובי שבתאי, ותבוסתו בפרשת החסימות של נתיבי איילון. בשלב מסוים, מוקדם מאוד, התברר שבמשטרה הפסיקו לפחד ממנו ולציית לו. השתלשלות אירועי מבצע מגן וחץ הוכיחה שגם נתניהו מחשיב אותו הרבה פחות. הצעות החוק שלו בעניין שינוי הוראות הפתיחה באש עוררו חלחלה במטכ"ל. חברי הכנסת ברשימה שלו מתחרים זה בזה באמירת שטויות נמהרות, לקול מצהלות העיתונאים. בהשראת מנהיגם הם תוקפים את ממשלתם שלהם בחמת זעם אופוזיציונית. אחד מהם, אלמוג כהן, הספיק להסתכסך גם איתו.
כמובן, החיים הם לא שחור־לבן, ולא כל מה שבן־גביר עשה מאז הבחירות היה רע. הוא, למשל, צדק כשהתייצב לטקס יום הזיכרון בבית העלמין הצבאי בבאר־שבע והתעלם מהטענות הדמגוגיות נגד נוכחותו שם. טוב שהוא מתעקש לטפח את המשמר הלאומי ולהגדיל את תקציב המשטרה. ביקורו בהר הבית השבוע היה מפגן של נאמנות לעקרונותיו, ונתפס כפרובוקציה רק בעיני אלה שמתייחסים ליום ירושלים כאל חצי יום השואה. השר לביטחון לאומי מכבד את הסטטוס־קוו המשפיל בהר בדיוק כמו קודמיו בתפקיד, מימין ומשמאל. חבל שהוא לא מכבד באופן דומה את הצורך בשמירת הקואליציה שהימין הצליח לכונן אחרי חמישה סבבי בחירות הרסניים, כמעט על סף תהום.
כששואלים אותו, בן־גביר מצהיר שאין לו כוונה לפרק את הקואליציה, אך שוב ושוב הוא פורק כל עול קואליציוני ובכך מפרק אותה בפועל. מבחינת האופוזיציה הוא נכס של ממש. לפיד, גנץ, ליברמן, עיתונאי השמאל ומפגיני קפלן נושאים אליו עיניים. הם מקווים שימשיך למרר את חיי שותפיו לממשלה, עד שהיא תתפורר ונלך לקלפי. לפי הסקרים, במטה הבחירות של עוצמה יהודית ובמרחבי הימין כולו לא יחגגו עם פרסום התוצאות. ייתכן שבן־גביר עצמו לא יעבור את אחוז החסימה, כמו שקרה למרצ אחרי שג'ידא רינאוי־זועבי הפילה את לפיד. במקרה הטוב הוא שוב יהיה ח"כ נידח באופוזיציה, אולם הפעם בלי תשומת הלב הגדולה של התקשורת. היא בוודאי לא תטרח עוד להעלות באוב את אבישי רביב רק כדי להכפיש את בן־גביר. יהיה משעמם.
וקיימת עוד סכנה, גרועה לא פחות מנקודת מבט ימנית ובן־גבירית: שיום אחד נתניהו יצליח לפתות את גנץ להיכנס פנימה במקום עוצמה יהודית, או שהוא ידהים את העולם בכריתת הסכם שלום עם סעודיה על חשבון דברים יקרים מאוד ללב הימין, כפי שכבר קרה בהסכמי אברהם. השלום עם איחוד האמירויות קטע את מהלך הריבונות הסנסציוני ביו"ש. נתניהו העדיף את אבו־דאבי ודובאי על מועצת יש"ע. עכשיו הוא עלול להעדיף את ריאד על בן־גביר.
באחד מרגעי ההתנגשות הקשים בין הממשלה למפגינים אמר מישהו ברדיו שלבן־גביר יש צורך כפייתי להתראיין. למרבה הצער, זה נשמע הגיוני. אבל מאז פסח והקפאת הרפורמה המשפטית בן־גביר דווקא מצליח להתמיד בהחלטתו להתנזר מראיונות, ואולי יש בכך בדל ראיה שכאשר הוא מאוד רוצה הוא בכל זאת מסוגל להתאפק. אם ימשיך לשתוק ויסמן לעצמו שניים־שלושה יעדים בני השגה בעבודה קשה, כמו מלחמת חורמה משטרתית בפרוטקשן או שיפור תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל, ואם יפסיק לטלטל את אמות הסיפים הקואליציוניות, אולי עוד יוכל לרכך בהדרגה את רושם החודשים הראשונים, האסוניים, לכהונתו כשר לביטחון לאומי. אם לא יפסיק, הוא עלול להיזכר כבכיר הקואליציה הראשון אי־פעם שכיהן בו זמנית כראש האופוזיציה.
