אנחנו לא באמת רבים על התקציב, אנחנו רבים על המהות

על פי רוב, סר המפרי אפלבי ניצח. שכבת הפקידוּת שייצג בסדרה הקומית "כן, אדוני השר", ובסדרת ההמשך שלה "כן, אדוני ראש הממשלה", ידעה תמיד איך לנהל את נבחרי הציבור שעבדה למענם כך שיעבדו בכלל עבורה. המפרי הציני, המלומד והמתנשא ידע תמיד טוב יותר מהבוס, השר ג'יימס (ג'ים) האקר. הסאטירה הבריטית המבריקה הדגימה פעם אחר פעם כיצד הדיפ־סטייט חזק יותר ומשמעותי יותר מקולו של העם – וכל השלכה משם למחאות 2023 במחוזותינו היא על דעת הקוראים בלבד. המפרי, שגילם בכישרון־על השחקן נייג'ל הות'ורן, ידע להגיד את הדבר המייבש הנכון, לשתק עניינים שנדרש לקדם בניגוד לדעתו, ולשנות בקריצה החלטות הרות גורל בלי להניד עפעף. ממילא, ידו ודעתו תמיד היו על העליונה.

לא כך בפרק שהתכנסנו כאן לשמו. בעונה השנייה, בפרק "פטרון האמנויות", תוהה כבוד השר מדוע אי אפשר לממן משחקי כדורגל מתקציב המדינה, ואילו תרבות המכונה "גבוהה" דווקא אפשר לממן. המפרי, מזועזע מההשוואה בין אמנות נעלה לברבריות ספורטיבית ומיוזעת, מבהיר שתקצוב התרבות הוא ערך עליון, בעוד העברת כסף לטובת ענף הכדורגל תהיה בגדר "סוף עידן הציוויליזציה כפי שאנו מכירים אותה", לא פחות. החיים על פי המפרי קובעים ששפיכת מיליארדי ליש"ט בשנה מתקציבה של בריטניה על מוזיאונים, תיאטראות, בלט ואופרה היא מעשה חינוכי מהותי לעתיד המעצמה.

כשאתה פותח דלת לעוברי אורח, אתה מסתכן בכך שמי שיושב אצלך בבית יבחר לצאת. הציבור הזה לקח את הסיכון באמונה שזה מה שנכון

אבל הפעם, ברגע נדיר בסדרה, השר לעניינים מנהליים לא משתכנע ולא מוותר. הוא מבקש להבין מדוע הפופולריות לא תהיה המדד המדויק והיחיד לתקצוב אירועים. למה שהעם יממן את הבידור של מעמד הביניים והמעמד הגבוה – מוזיאונים ותיאטראות ובלט ואופרה – כשאותו העם מתעניין דווקא בכדורגל ובסרטי קולנוע? ואיך בכלל אפשר לקרוא לאופרה המלכותית "לאומית", כשכל המוזיקה שלה מבוססת על מוצרט, באך, ורדי ופוצ'יני – "הגרמנים והאיטלקים"? ולאן המפרי הולך בכלל באמצע יום עבודה? ניחשתם נכון, לגמרי במקרה לבניין האופרה המלכותית.

בישראל 2023 התרבות והספורט מאוחדים תחת כנפי משרד אחד, אבל אל חשש, יש לנו אירועים ומוסדות אחרים לריב עליהם. סוגיית הדת והמדינה מככבת זה עשורים בחמישייה המובילה של הקרע החברתי בישראל, וכמו בעימות בין המפרי להאקר, גם אצלנו משיכת החבל הזו מביאה את האמוציות לטמפרטורת רתיחה שמאיימת לשרוף את החבל. הקריטריונים לתעדוף האמנות והספורט על פני מרכזי לימוד תורה או להפך משתנים רק מעט מממשלה לממשלה, אבל זה לא מה שיפריע לנו להתעמת תמידית על המתח הזה שבין הפצת יהדות ובקיאות בכתביה ובין החשש מהדתה.

אנחנו לא באמת רבים על התקציב, אנחנו רבים על המהות. אנחנו פועלים על אוטומט מתוך חרדת מיסיון עתיקת ימין; פחד מחשיפת יתר של ילדינו לקרני UV תורניות או ליברליות; כפייה שמרנית מפרידת מגדרים או כפייה פרוגרסיבית שמכחישה את קיומם. העולם נע ומתקדם בקצב שקשה לעמוד בו, וכל תנועה יכולה לסחוב לכיוון שהמחנה האחר חרד ממנו ומפקפק בטוהר כוונותיו. אנחנו מביטים אל האופק המעורפל של חיינו המשותפים כאן, משוכנעים שבנקודת הסיום יש מקום להשקפה אחת בלבד, ואת המשבצת הקיומית הזו יתפוס מי שיגיע ראשון.

אז אנחנו דוהרים קדימה, מתנגשים זה בזה שוב ושוב בניסיונות עקיפה מסוכנים בדרך לקו ההכרעה, שם נוכל לכפות את דרכנו על האחר. במקום למתן את קצב התנועה ולאפשר נסיעה בשני מסלולים מקבילים בדרך לחנייה מרווחת על בסיס הבנה כלשהי, אנחנו מוכנים לשלם מחיר אישי יקר, לפצוע את פח הרכב שלנו, ולאמץ מנוע עד קצה גבול היכולת, ובלבד שננצח במרוץ הזה.

היחס לגרעינים החברתיים־דתיים בערים המעורבות או לישיבות בערים "החילוניות" – סוגיה שצפה בעקבות פרשת ישיבת מעלה אליהו – נע בין הערכה עמוקה מצד חלק מהציבור לבין בוז וסלידה עמוקה שמביע חלק אחר, לאו דווקא ממחנות שונים. הדיסוננס הבלתי אפשרי הזה בין כוונות טובות לתצוגה שלילית הוא תולדה מתבקשת של פערי שפה, ושל מתורגמן שדואג להדגיש את המפריד במקום את המחבר.

בניגוד לדעת הקהל העוין, הניסיון להביא ישיבה או גרעין תורני לכל פינה לא נועד להחזיר בתשובה ולא לחנך אף אחד. הרצח הנורא של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, ועשור אחר כך תוכנית ההתנתקות, גרמו לציבור שלם להרגיש שהוא מנותק מדי מהישראליות. והוא הגיע כדי להתחבר. הוא ידע היטב שהוא יכול לא רק להשפיע, אלא לא פחות מכך להיות מושפע. דמותו עשויה להביא את ילדי השכנים להתעניין באמונותיו, אבל גם ילדיו שלו עשויים להתעניין בדמות השכנים ובתפיסת עולמם האחרת.

כשאתה פותח דלת לעוברי אורח שייכנסו, אתה מסתכן בכך שמי שיושב אצלך בבית יבחר לצאת. הציבור הזה לקח את הסיכון מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות. על הדרך הוא הביא עמו אפשרות תרבותית שמונחת על השולחן לצד התיאטרון העירוני והספרייה והמוזיאון ובתי הקולנוע ושידורי הטלוויזיה חשופי האירוויזיון ודומיו על מסך ענק בקיוסק למטה. ברוח הרב קוק, הוא לא בא להשפיע בהכרח, הוא בא גם להיות מושפע. הוא בא לומר: עמך עמי, גם כשא־לוהיי לא א־לוהייך.

לתגובות: orlygogo@gmail.com