עם פרוס השנה הלועזית הנוכחית, לפני חמישה חודשים, חווה גם הציבור הלועזי בישראל רגע היסטורי: לראשונה מספר הלא־יהודים שחיים כאן חצה את רף החצי מיליון. כשהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת את נתוני האוכלוסייה בישראל, היא נוהגת לפצל אותם לשלושה: יהודים, ערבים ו"אחרים". מיהם אותם אחרים מסתוריים? "נוצרים לא־ערבים, בני דתות אחרות וכאלה שרשומים כחסרי סיווג דת במרשם האוכלוסין. לרוב מדובר בעולים שעלו מתוקף חוק השבות או באיחוד משפחות, אך אינם מוגדרים כיהודים במרשם האוכלוסין". מספרם כיום: 534,000 נפש. חמישה אחוזים וחצי מן העם היושב בציון.
המון דברים יפים הנחילה שושלת בית דוד לעם היהודי, אחד מהם הוא הקלישאה העיתונאית לעסוק מדי חג שבועות בקבלת הגר. אבל למצוא מספרים מסודרים על היקפיה של הסוגיה הכל־כך רגישה ונפיצה, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. קשים נתוני המתגיירים לישראל כספחת. ראשית, אין חוק בנושא. הגיור הממלכתי בישראל מתנהל היום מתוקף "פקודת ההמרה" שהעביר השלטון הבריטי ב־1927 וקיבע את הרבנות הראשית, כבר אז, כגורם המוסמך להכיר בגיורים לעם היהודי.
ילידי הארץ שהוריהם עלו ארצה מבריה"מ רואים עצמם כישראלים לכל דבר, ולא חשים צורך לקבל חותמת רשמית חיצונית ליהדותם
ב־1995 הוקם מִנהל הגיור ברבנות הראשית, מתוך ציפייה לגיורים המוניים מבין עולי ברית המועצות לשעבר, שכן חסרי־דת אינם יכולים דה־פקטו להינשא בישראל או להיקבר בבית עלמין יהודי. בפועל, רק מעטים מבין העולים החדשים ניגשו אל בתי הדין. כ־7% מעולי רוסיה ומדינות שכנות שאינם־יהודים התגיירו בשלושת העשורים האחרונים, פחות מ־33 אלף איש. מדו"ח הגיור של ועדת נסים שפורסם ב־2017, עולה כי גם בסיוע מערך הגיור שהקים צה"ל בתחילת שנות האלפיים – סך המתגיירים בישראל עומד על ממוצע שנתי של כ־4,700 בשנה בלבד, מתוכם רק 1,750 מיוצאי חבר המדינות.
בעיקר מתגיירות
בעוד עולי אתיופיה עברו גיור מלא או "לחומרא" כחלק מהליך הקליטה בארץ (וכך הגיעו ל־50 אלף גרים עד 2017), עולי חבר המדינות נרתעו מהרבנים האורתודוקסים ובמקרים רבים כלל לא ראו צורך להתגייר. רק רבע מהעולים הלא־יהודים הביעו עניין בגיור, וגם הם בחרו ברובם המוחלט שלא להיכנס להליך מפרך בן שנתיים שידרוש מהם לשמור מצוות, או לפחות להתחזות לכאלה. מגמה זו מתחזקת בקרב ישראלים ילידי הארץ שהוריהם עלו מבריה"מ לשעבר, שרואים עצמם כישראלים לכל דבר ולא חשים צורך לקבל חותמת רשמית חיצונית ליהדותם.
סקר שנערך בקרב דוברי רוסית בני 18־44, על ידי מכון ירושלים למחקרי מדיניות בשיתוף "לובי המיליון", ממחיש את הפער התפיסתי: 94% מהישראלים דוברי הרוסית מגדירים עצמם כיהודים, אבל רק 78% מהם בטוחים שיהדותם מוכרת על ידי הרבנות. מבין אלה שיהדותם אינה מוכרת, פחות מחצי הביעו פתיחות לאפשרות לעבור גיור אם יהיו שינויים מסוימים בהליך, בעיקר בדרישה לשמירת מצוות של בן הזוג.
אכן, מרבית המתגיירים הם בכלל מתגיירות, בדרך כלל בעקבות דרישה של בן הזוג או משפחתו לעבור את התהליך כדי שהילדים ייחשבו יהודים על פי ההלכה. בשנת 2001 נוספה למערך הגיור הממלכתי גם מערכת הגיור הצבאית ובראשה קורס "נתיב". על פי נתוני צה"ל, בשנים 2008־2021 התגיירו במסגרת הצבא 6,288 עולים מברית־המועצות לשעבר, 79% מהם נשים ו־21% גברים.
כאשר בוחנים כמה מעולי חבר המדינות ומשפחותיהם "פתחו תיק גיור" בצה"ל מקבלים נתון גבוה יותר, של 37% גברים. המשמעות היא שנשים לא רק מתעניינות יותר בהליך הגיור, הן גם נוטות יותר מגברים לסיים אותו בהצלחה. בהסתכלות רחבה, על כל ארצות המוצא, מתגלים אחוזי נשירה משמעותיים מתהליך הגיור בצה"ל: 20,212 חיילים פתחו תיק בשנים 2008־2021, ורק 10,406 סיימו אותו. מחצית מהמתעניינים בגיור במהלך שירותם הצבאי מוותרים עליו בדרך.
זו איננה תופעה חדשה או ייחודית למערך הצה"לי. לפי דו"ח מבקר המדינה מ־2013, בשנים 2008־2011, כרבע מכלל המתגיירים לא השלימו את הליך הגיור ונשרו ממנו באחד השלבים. מסמך של הכנסת מהקיץ האחרון מסכם את המצב: "אף שב־2008 הממשלה אימצה מדיניות שכוונתה להכפיל את מספר המתגיירים בשנה, הנתונים על מתגיירים עולים מברה"מ לשעבר אינם מראים מגמה כזו, אלא דווקא מגמה הפוכה – של ירידה במספר המתגיירים לאורך השנים".
עתירות, ועדות ומתווים
ההבנה שהגיור הממלכתי נכשל ביחס לציפיות, חלחלה לאורך שנות ה־90 וגל העלייה הגדול. הפעם הראשונה שבה קבוצת ה"אחרים" נדגמה הייתה ב־1995, ואז הם מנו רק כ־85 אלף איש. מדובר בזינוק של פי שישה תוך פחות משלושה עשורים, שרובו איננו מגיע מריבוי טבעי אלא בשל עליית מאות אלפי לא־יהודים על פי ההלכה ממדינות ברית המועצות לשעבר.
חשוב להדגיש: מדובר באזרחים ישראלים לכל דבר, שעלו לכאן מתוקף חוק השבות ורבים מהם מגדירים עצמם כיהודים. אלא שמדינת ישראל הכריעה בשאלה "מיהו יהודי" לפי ההלכה האורתודוקסית, ובשאלה "מי רשאי לעלות ארצה" לפי קריטריונים אחרים. ניגע בכך בהמשך.
במקביל, הזרמים הלא־אורתודוקסיים, שעיקר מניינם ובניינם בין יהודי התפוצות, הגישו עתירות בבקשה להכיר גם בגיורים שלהם. בתגובה הקימה הממשלה בשנת 1998 ועדה בראשות שר המשפטים יעקב נאמן, שישבו בה גם נציג רפורמי ונציג קונסרבטיבי. בעקבותיה הוקמו בתי הדין הייחודיים לגיור במסגרת הרבנות הראשית, ומכוני ההכנה לגיור נפתחו לכלל הזרמים. זה לא שינה כלפי מעלה את מספרי המתגיירים כפי שקיוותה הממשלה, שהגדירה זאת "משימה לאומית".
האם הכרה בגיורים לא־אורתודוקסיים הייתה פותרת את הבעיה? קשה לדעת. גם בתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית אין נתונים מדויקים על מספר המתגיירים, אבל נטען שיש כיום מאות תושבים ישראלים שעברו גיור לא־הלכתי. כעשרה אחוזים מתוכם ביצעו את ההליך בארץ, ולכן זכו לתעודת זהות כחולה בעקבות פסיקת בג"ץ מ־2021 שהורתה להכליל בחוק השבות גם גיורים בבתי דין חיצוניים, בתנאי שנעשו בארץ. כך או כך, קצב הגיורים באף אחד מן הזרמים לא מתקרב אפילו לקצב העלייה במספר הלא־יהודים בישראל.
בהמשך הועבר מערך הגיור הלאומי לאחריות משרד רה"מ. ראש הממשלה דאז אריאל שרון הגדיר אותו כפרויקט לאומי, והציב בראשו את הרב חיים דרוקמן. בשנת 2008 התחוללה סערה לאחר שדייני בית הדין הגדול פסלו את גיורי הרב דרוקמן בטענה שהוא הקל מדי על המתגיירים בתחום קבלת עול מצוות. מאז ועד היום ניטש מאבק פנים־אורתודוקסי, בעיקר בין רבנים חרדים לרבנים דתיים־לאומיים, בשאלה עד כמה מותר וצריך להקל בדרישות ההלכתיות על הבאים להתגייר.
אחרי שגם המלצותיה של ועדת חלפון, שמונתה כדי להציע "מבנה ארגוני כולל ואיגום משאבים בנושא הגיור בישראל", לא הביאו לשינוי, בשנת 2015 הקימה קבוצת רבנים מהציונות הדתית רשת בתי דין עצמאיים בשם "גיור כהלכה". הרב נחום רבינוביץ' שעמד בראשה הסביר: "יש המנסים להציג אותנו כמקילים, אך למען האמת אנחנו מחמירים. אנחנו מחמירים בשלמות העם ובקדושת העם. ראוי לציין כי זוהי הדרך בה הלכו גדולי הרבנים בכל הדורות".
ההבדלים המרכזיים בין רשת זו למערך הממלכתי הם ההכרה במושג "זרע ישראל" (צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה, כגון בנים לאב יהודי) ובצורך לבוא לקראתם, וכן נכונות לגייר ילדים מתחת לגיל בר־מצווה גם כאשר אימם לא התגיירה – קבוצה שהיא נתח גבוה מהמתגיירים דרך הרשת. הרבנות איננה מכירה ב"גיור כהלכה" לצורכי רישום נישואין, אך בשנת 2018 פסק בית המשפט שהמתגיירים בגיור פרטי זה יכולים להירשם כיהודים במרשם האוכלוסין במשרד הפנים. לפי דיווח של ארגון "עתים", כיום מדובר בכ־1,500 מתגיירים בשנה דרך בתי הדין העצמאיים של רבני הציונות הדתית. הוויכוח הזה מתנפץ אל שאלה מספרית אחת: כמה מהמתגיירים מקיימים אורח חיים דתי לאחר ההליך? מטבע הדברים, ככל שנתון כזה קיים, הוא איננו חשוף לציבור.
בשנת 2017 הוקמה "ועדת נסים" בניסיון למצוא פשרה בין הזרמים השונים. השר לשעבר משה נסים הציע להקים רשות גיור חדשה שתהיה מחויבת להלכה אבל מחוץ לרבנות הראשית, וכן להכיר בגיורים ליברליים שנעשו בחו"ל לצורך חוק השבות בלבד. "נישואי התערובת הם סם מוות לעם היהודי", נימק. "אנחנו סובלים בדורות האחרונים משואה רוחנית. בתפוצות ישראל שיעור ההתבוללות הוא מעל 70%. השקעתי לא רק זמן אלא גם לב ונשמה בכך, כי ההתבוללות לדאבון ליבי חודרת גם למדינת ישראל". אבל המתווה שבא לפתור משבר מול יהדות ארה"ב, יצר משבר מול החרדים ונקבר.
בממשלה הקודמת הציע השר מתן כהנא מתווה גיור שיאפשר לרבני ערים עצמאות בגיורים, אך גם הוא נקבר פוליטית בסופו של דבר. בממשלה הנוכחית, ההסכמים הקואליציוניים כוללים דרישה לחוק גיור מתוקן, ולביטול "סעיף הנכד" בחוק השבות.
חוק השבות שחוקק ב־1950 קבע בפשטות ש"כל יהודי זכאי לעלות ארצה", מבלי להכריע בשאלה המתבקשת לכאורה, "מיהו יהודי". בסוף שנות השישים אישר בג"ץ לישראלי שנשא אישה לא־יהודייה לרשום את בניו כיהודים בסעיף הלאום בתעודת הזהות. הפסיקה בפרשת שליט, כפי שהיא כונתה על שם המעורבים בה, חוללה סערת רוחות, וב־1970 תוקן חוק השבות ונקבעה במפורש ההגדרה ההלכתית ליהודי: "מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר". עם זאת, החוק לא מגדיר מהו בדיוק "שנתגייר". מכאן המחלוקות אם מדובר בגיור הלכתי בהכרח, ומכאן פסיקות בג"ץ לאורך השנים שהכירו בגיורים רפורמיים לצורכי רישום ועלייה.
סל קליטה פיקטיבי
השאלה מי זכאי לעלות ארצה נקבעה בהגדרה רחבה יותר. בסעיף 4א של חוק השבות נאמר כי הזכויות לעניין העלייה ארצה "מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי, להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון". סעיף זה זכה לכינוי "סעיף הנכד". בניגוד למיתוס מקובל, לא מדובר בתגובה לחוקי נירנברג של הנאצים. ד"ר נתנאל פישר ממכללת שערי מדע ומשפט, חוקר ותיק של הגירה וגיור שעל נתוניו מסתמכים כלל הדו"חות שצוטטו לעיל, הראה במאמר שפרסם בכתב־העת "השילוח" כי בכל הדיון הארוך בכנסת ובממשלה, חוקי נירנברג כלל לא הוזכרו. גם השוואה בין תוכן החקיקה הישראלית ובין ההגדרות שאימצו הנאצים מצאה פערים נרחבים למדי.
הגידול המטאורי בשנים האחרונות באוכלוסיית הלא־יהודים שאינם ערבים, הוביל גורמים מהאגף השמרני־דתי לקדם את ביטולו או צמצומו של סעיף הנכד. על פי הנתונים, בשנת 1990 שיעור הלא־יהודים־הלכתית מבין העולים מאחורי מסך הברזל עמד על 6.9% בלבד. שיעור זה הלך וטיפס עם השנים בחסות זכות העלייה הנרחבת בחוק השבות, וכיום רוב העולים ממדינות אלה אינם יהודים על פי ההלכה. בשנים האחרונות, שיעור היהודים מבין העולים מברית המועצות לשעבר נמוך מ־30%, וברוסיה משגשגת תעשייה של ארגונים המציעים ללקוחותיהם עליות פיקטיביות לישראל לצורכי התאזרחות וקבלת סל קליטה, ולאחר מכן חזרה למדינת המוצא.
מתנגדי ביטול סעיף הנכד טוענים שהרחבת זכות העלייה בחוק השבות נועדה לשבור את המונופול האורתודוקסי על הקביעה "מיהו יהודי", לאמץ בדלתות אחרות הגדרות סובייקטיביות או לחזק את הזהות ה"ישראלית". מנגד, תומכי הביטול טוענים שהמחוקק ב־1970 רצה רק לעודד עליית יהודים ובני משפחתם, ואיש לא העלה בדעתו את האפשרות שמדינת ישראל תהפוך ביום מן הימים ליעד הגירה אטרקטיבי. שני הצדדים מביאים ראיות מן הפרוטוקול לדבריהם.
בעומק העניין, המחלוקת סביב הגיור נוגעת לא רק במדיניות ההגירה של מדינת ישראל, אלא גם בסוגיה מגה־רגישה של הזהות היהודית של הציבור החילוני. מימי רות המואבייה ובמשך אלפי שנים, שייכות לעם היהודי התבטאה בשמירת מצוות, וממילא ההצטרפות אליו נעשתה אך ורק באמצעות גיור שדרש קבלת עול שמיים. זהו גם הסטנדרט של מרבית הדתיים כיום. עידן החילון מעורר את השאלה: כיצד מצטרפים לעם מבחוץ והופכים ליהודי־מסורתי ואף לחילוני? כל תשובה שתינתן לשאלה הזו, תידרש להכריע מהו התוכן המדויק של זהות יהודית המנותקת משמירת ההלכה, ואיך נראה שער הכניסה אליה. במשך שנים, הציבור החילוני העדיף לתת לרבנים מזוקנים להתווכח ביניהם כיצד לעצב את השער הזה. למעשה, התנועה הציונית מתחמקת מהנושא הרגיש הזה עוד מימי "פולמוס הקולטורה" ב־1901, כאשר הקונגרס הציוני סער סביב השאלה אם הציונות היא מפעל מדיני גרידא, או תנועה של התחדשות תרבותית ורוחנית. מאה ועשרים שנה אחר כך, ייתכן שבקרוב היא תיאלץ להכריע.
