יום ירושלים התקיים כבר לפני חמישה ימים, אבל לקחיו עדיין משמעותיים עבורי, ונדמה לי שהם אמורים להיות משמעותיים גם עבור רבים.
בלב העניין אני רוצה להנגיד בין שני אירועים בולטים שהתרחשו ביום הזה: מצעד הדגלים המסורתי המפורסם, ומולו אירוע שזכה להרבה פחות תשומת לב: מופע של מוזיקה ודברי אמונה מפי נציגים של שלוש הדתות המונותאיסטיות שירושלים קדושה להן: יהודים, נוצרים ומוסלמים (גילוי נאות: המופע התקיים במכון הרטמן, שהוא מקום עבודתי השני, בנוסף ל"מקור ראשון").
Video: צילום: יאיר שלג
על מצעד הדגלים דומה שכבר נאמר הכל, והעמדות ידועות. יש מי שרואה בו את אירוע השיא של יום ירושלים; האירוע המציין באופן המובהק ביותר את איחודה של העיר, באמצעות צעדה המתחילה בצד המערבי ומסתיימת בצד המזרחי, והוא גם האירוע ההמוני ביותר המתקיים בירושלים ביום זה. ויש מי שרואה בו את שיא ההחמצה של היום הזה. מיום שנועד לכלל תושבי ירושלים, המייצגים למעשה את כל הקבוצות המרכזיות הקיימות בחברה הישראלית, לחג שהערבים עויינים אותו, החרדים מנוכרים כלפיו, והחילונים נעים בין ניכור לעויינות, בהתאם לעמדות הפוליטיות. רק הציונות הדתית ממש חוגגת אותו.
אני עצמי, כידוע, בן הציונות הדתית. אני לא עויין את היום הזה וגם לא מנוכר כלפיו, אלא שמח מאוד בשמחת איחודה של ירושלים. מתוך כך, אני כמובן לא מתנגד לקיומו של המצעד, ואפילו שמח בשמחתה של העיר החוגגת ברוב עם את חגה. אבל יש שאלה שמטרידה אותי כבר שנים רבות ביחס למצעד, והיא אולי הסיבה העיקרית שאני מתקשה להזדהות עם המצעד ולהשתתף בו באופן פעיל.
אני מתקשה להבין מדוע מתכנני המצעד מתעקשים על כך שיעבור דרך הרובע המוסלמי בדרכו אל הכותל. הרי גם הרובע היהודי נמצא בעיר העתיקה, המזרחית, ומצויים בו הרבה יותר אתרים הרלוונטיים לחיים היהודיים בירושלים. מדוע, אם כך, יש צורך לנקר עיניים פלסטיניות, שממילא היום הזה הוא יום כואב עבורן, ולעבור דווקא דרך אזורי המגורים שלהם [מה שמזמין כמובן את הצורך הבטחוני בסגירת הבתים והחנויות הפלסטיניות, ומזמין גם את הקיצוניים שבין הצועדים לקלל, לירוק, ולנסות לפגוע בפלסטינים וברכושם], במקום להגיע לכותל דרך הרובע היהודי? והרי ברור שלא היינו מסכימים שמצעד הגאווה יעבור דרך מאה שערים, או שכונות דתיות אחרות!
ניסיתי להעלות את השאלה בקבוצת ווטסאפ של עיתונאים דתיים, שאני חבר בה. התשובות היו מאלפות. חלקן דיברו על כך שתושבי מאה שערים לא מערערים על עצם הריבונות הישראלית באזור מגוריהם, ולכן ראוי להתחשב בהם – בעוד תושבי הרובע המוסלמי מערערים על עצם הלגיטימציה של הריבונות הישראלית בשכונתם, ולכן ראוי לעשות צעדים שידגישו אותה.
זו כנראה התשובה הבסיסית. אבל גם היא לא מלאה; שהרי יש במאה שערים גם רבים שבהחלט כן מערערים על עצם הריבונות הישראלית במקומם, והיו מעדיפים שעד ביאת המשיח ימשיכו לשלוט בה העות'מאנים, הירדנים, הבריטים, או כל עם אחר שאיננו יהודי. הם גם נוקטים לא פעם באמצעי מחאה, אפילו אלימים, כדי להפגין את מורת רוחם מן השלטון הישראלי במקום. ולכן נראה שיש רובד נוסף לתשובה: את אנשי מאה שערים אנחנו תופשים כאחים, ומשום כך רגישים לזכויותיהם ותביעותיהם גם כשחלקם מתנהג באופן שאמור לנכר אותנו לחלוטין לצרכיהם. את הערבים, לעומת זאת, אנחנו תופשים כאויב, ולכן הרבה פחות רגישים, אם בכלל, לצרכיהם ורגשותיהם.
לעומת מצעד הדגלים, הקונצרט במכון הרטמן היה מפגן מרהיב של שיתוף פעולה בין-דתי. הזמרים והנגנים, בני שלוש הדתות, שרו פיוטים עבריים במנגינות שעברו עיבוד לסגנון ערבי, וחלקם גם תורגמו לערבית ולאנגלית. חלק אחר מהשירים שהושרו הם במקורם שירים ערביים. אנשי הדת שהובילו את המפגש – הרבה תמר-אלעד אפלבאום מקהילת 'ציון', ד"ר ח'אלד אבו-ראס שהוא שייח' סופי שגם מכהן כחוקר של התרבות המוסלמית באוניברסיטת בר-אילן, הרבנית הדסה פרומן, ועוד רבים וטובים – תרמו לאווירה המיוחדת גם "דברי תורה" [כל אחד מתורת דתו] בשבח השלום, הפיוס והאחדות.
Video: צילום: יאיר שלג
אני מוכרח להודות שזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי [אם כי עדיין לא בהכרח הסכמתי] עם אנשים שחושבים כבר שנים שיום ירושלים חשוב מיום העצמאות. בדרך כלל אני סולד מהתפישה הזו, מתוך אמונה שברית הגורל, המסומלת ביום העצמאות, קודמת לברית הייעוד, המסומלת ביום ירושלים. אבל הקונצרט נתן לי תחושה שבעוד יום העצמאות הוא רק אירוע לאומי-יהודי, יום ירושלים יכול להפוך לאירוע אוניברסלי.
יהיו בוודאי מי שיראו באירוע שעליו מדובר סוג של קיטש סכריני, שאיננו משקף את מערכת היחסים "האמיתית" בין הדתות. הרי יש מספר גבוה יותר של עימותים מאשר אירועי דו-קיום מכובד, הלא כן? לא בדיוק. בכל יום, גם בימים שבהם מתקיימים פיגועים קשים, יש עשרות אלפי מפגשים בין יהודים וערבים בירושלים: בתחנות הדלק, בחנויות, בבתי המרקחת ובמרפאות. והרוב המוחלט של המפגשים האלה מתקיימים בשקט ובשלווה, לעתים קרובות גם באווירה ידידותית. מי אמר שהאירועים האלה פחות משמעותיים מאירועי העימות? זו הבחירה שלנו להתמקד דווקא בעימותים ולראות בהם את התהליך המרכזי.
בעומק העניין, מאחורי ההנגדה שבין מצעד הדגלים והקונצרט הבין-דתי, מסתתרת שאלה נוקבת הרבה יותר על מהותו של המונותאיזם, שירושלים היא בירתו. אנחנו רגילים לחשוב שהמונותאיזם מבטא קידמה של התפתחות ההיסטוריה האנושית. האמונה בריבוי אלים נחשבת לדתיות פגנית, "פרימיטיבית", בעוד האמונה באל אחד גם באה כרונולוגית בשלב מאוחר יותר וגם נחשבת להתקדמות בשיח האמונה.
אבל מבחינה מסוימת ייתכן שאפשר לומר גם את ההיפך. בשעה שהדתות האליליות, הפוליתאיסטיות, היו יחסית סובלניות כלפי דתות של עמים אחרים – שהרי אם בדתך שלך יש ריבוי אלילים, מה איכפת לך שדת אחרת תעבוד גם כן עוד כמה אלילים – הרי הדתות המונותאיסטיות, במיוחד הנצרות והאסלאם, גילו לאורך ההיסטוריה גישה רצחנית מאוד כלפי בני דתות אחרות, במיוחד בני דתות מונותאיסטיות אחרות.
אז המונותאיזם מבטא קידמה או רגרסיה? התשובה תלויה בשאלה על איזה מונותאיזם מדובר. אם מדובר בפרשנות אקסקלוסיבית (מדירה), שבה "האחד" שלי עויין ונלחם ב"אחד" שלך, ברור שהתוצאה היא אלימות, שפך דם, וממילא רגרסיה. אבל אם מדובר בפרשנות אינקלוסיבית (מכילה), שבה אנחנו מכירים בכך ש"האחד" הוא בעצם של כולנו, גם אם אנחנו עובדים אותו בדרכים שונות, מונותאיזם כזה אכן מרבה שלום בעולם.
זה בדיוק ההבדל בין שני האירועים שצויינו כאן. מצעד הדגלים הוא ביטוי מובהק של הגישה המדירה, גם אם היא באה לידי ביטוי בצורה הרבה פחות אלימה מהאלימות הרווחת בעולם המוסלמי. זו גישה שאומרת במפורש שה"אחד" שלנו, זה שאמור להיות מסומל בבית המקדש היהודי, לא יכול לחיות יחד עם "האחד" שלהם. לעומת זאת, הקונצרט הבין-דתי מסמל בדיוק את הגישה המכילה, שבה ברור ומובן שה"אחד" הוא של כולנו, ועל כן כולנו יחד יכולים לא רק לחיות יחד, אלא גם לעבוד יחד את אלוהינו.
