מה עובר לוולדימיר פוטין בראש? השאלה הזו מטרידה רבים וטובים מאז תחילת המלחמה באוקראינה, ותשובות מוסמכות אין. אינסוף תיאוריות עפות באוויר על מצבו הנפשי והבריאותי של האיש שמבלה את רוב זמנו בבונקר, מבודד מן העולם. הגרסאות השונות כבר הרגו אותו כמה וכמה פעמים, אבל פוטין עדיין חי, נושם ובועט. גם אחרי שהרוסים טענו שהאוקראינים ניסו להתנקש בו לפני שבועיים, כאשר רחפן מסתורי התפוצץ על גג הקרמלין, התברר שפוטין אפילו לא שהה שם. אבל פה ושם מפציע איזה רמז שנותן אינדיקציה כלשהי למצבו הנפשי של פוטין ומה באמת חשוב לו.
רמז כזה הגיע השבוע ממקום מעט בלתי צפוי: הכנסייה הרוסית־אורתודוקסית. לפני 603 שנים יצר האומן אנדריי רובלוב, צייר איקונות ומגדולי האמנים בהיסטוריה הרוסית, את "השילוש הקדוש" – יצירה המתארת את בואם של שלושת המלאכים לאברהם אבינו באלוני ממרא, הלא היא חברון. זאת ברוח הפרשנות הנוצרית, הרואה בשלושת המלאכים סמל לשילוש הקדוש. "השילוש" נחשב אולי ליצירה הדתית האמנותית החשובה ביותר בתולדות הכנסייה והתרבות הרוסית. הבמאי אנדריי טרקובסקי אף הקדיש לו את סרטו "הפסיון של אנדריי", המציג את חיי היומיום במוסקוביה של ימי הביניים, עם המעבר לשלטון הצארים הרוסים. אבל טרקובסקי הכניס טוויסט בעלילה; בעוד השילוש של רובלוב נחשב יצירה מקודשת, בסרט של טרקובסקי מופיעה סצנה שבה צייר האיקונות משתתף בחגיגה פגאנית לאור ירח.
והנה בשבוע שעבר פורסמה הודעה מטעם הפטריארכיה הרוסית על כך שהיצירה תוצא ממקום מושבה הנוכחי בגלריה טרטיאקוב, שבה היא מוצגת כבר קרוב למאה שנה, ותועבר לחזקתה של הכנסייה הרוסית־אורתודוקסית. גלריה טרטיאקוב היא אייקון בפני עצמו בהיסטוריה התרבותית והאמנותית של רוסיה. ההחלטה על הוצאת היצירה משם היא סוג של רעידת אדמה בעולם התרבות המקומי, שיש לה השלכות ופרשנויות מעבר לצעד עצמו.
גלי ההדף של ההחלטה מגיעים עד למנזר השילוש הקדוש בחברון, שלושה קילומטרים מצפון־מערב למערת המכפלה. שם, בשטח מנזר השייך לפטריארכיה הרוסית, נמצא על פי המסורת הרוסית העץ שבצילו אירע הסיפור המוצג באיקונה: אירוח המלאכים והבשורה לאברהם על לידתו העתידית של יצחק. אכן, היצירה מסמלת אחדות רוחנית, הרמוניה, אהבה ושלום – מציאות רחוקה מאוד מהאווירה בקרמלין או בגבעות המקיפות את אלוני ממרא המקראית.
בעולם התרבות הרוסי לא מתלהבים מהחלטתו של פוטין. קיים חשש כי הכנסייה לא תדע לטפל ביצירה עתיקה מעין זו, הדורשת ידע טכני ומוזיאלי, תחזוקה שוטפת בתנאים מתאימים, והשגחה של רסטורטורים מומחים. עוד חוששים שם כי זו רק תחילתה של מגמה, וכעת עוד ועוד יצירות יוצאו מהמוזיאונים ויועברו לחזקת הכנסייה הרוסית.
ויש להם סיבה טובה לדאוג. לא מכבר נודע כי סרקופג הכסף של הנסיך אלכסנדר נייבסקי, השוכן במוזיאון הארמיטאז' בסנט־פטרבורג, יועבר לחזקת הכנסייה הרוסית ל־49 שנים, עם אפשרות להארכה. בעקבות ההודעה על העברת הסרקופג פרסם הפטריארך קיריל הודעה ובה הודה לנשיא רוסיה פוטין על ההחלטה ההיסטורית, ואמר כי הוא מקווה שהמגמה של השבת היצירות המקודשות לידי הכנסייה תימשך.
אלכסנדר נייבסקי, נסיך רפובליקת נובוגורוד וּולדימיר, הוא דמות מפתח בהיסטוריה הרוסית. הוא ידוע כמי שפעל להצלת המולדת מפני האויבים ממערב, ניצח את השוודים, גירש את הליטאים ומיגר את האבירים הטבטונים. מנגד, הוא גילה סובלנות מופלגת כלפי הטטארים. כמעט 800 שנים אחרי מותו של הנסיך, ולדימיר פוטין יכול להזדהות עם השילוב הזה יותר מתמיד. במיוחד על רקע מלחמתו באוקראינה, והסירוב של נשיא טורקיה ארדואן (הטטארי?) לאשר את כניסתה של שוודיה לברית נאט"ו.
לא מוותר על החצר
השאלה היא אם כל זה אומר משהו גם על הלכי הרוח העכשוויים של נשיא רוסיה. ובכן, כבר לפני חמש שנים, בטקס לציון אלף שנות נצרות אורתודוקסית ברוסיה, הצהיר פוטין מול אלפי כמרים ואנשי דת כי החיבור בין הכנסייה לאדמת רוסיה הוא "הלידה הרוחנית האמיתית של אבותינו". בעת אימוץ הנצרות על ידי הנסיך ולדימיר, מנהיג מדינת קייב־רוס, שהייתה עד אז פדרציה רופפת של שבטים, נולדה גם המדינה הרוסית.
ואם כבר מדברים על הנסיך אלכסנדר נייבסקי, זה המקום להזכיר שבהקשר שלנו יש עניין לא פתור בין ולדימיר פוטין לבנימין נתניהו. לפני שלוש שנים וחצי, כשבירושלים שברו את הראש איזו עסקה אפשר לבשל כדי לשחרר את הישראלית העצורה נעמה יששכר מהכלא ברוסיה, עלו כל מיני רעיונות. בסופו של דבר, בסוג של עסקה פיאודלית בין ישראל לרוסיה, חזרה הנסיכה החטופה נעמה לישראל בתמורה להבטחה של נתניהו לפוטין להעביר את חצר אלכסנדר נייבסקי, השוכנת ברובע הנוצרי בירושלים, סמוך לכנסיית הקבר, בחזרה לידיים רוסיות. אלא שמאז הפך בית המשפט הישראלי את ההחלטה, והעניין נותר תלוי ועומד כעננה ביחסי ישראל־רוסיה.
עד כמה העניין הזה חשוב לפוטין אישית אפשר ללמוד מכך שבדיוק לפני שנה שיגר נשיא רוסיה בכבודו ובעצמו איגרת לראש הממשלה נפתלי בנט, וקרא לקיים את ההבטחה. אבל זה כנראה לא יקרה. לא בזמן הקרוב. כל דבר בירושלים הוא מסובך, וכעת אפילו יותר. זה כבר לא ענין בילטרלי. על רקע המלחמה באוקראינה, כל צעד של העברת קרקע או רכוש בירושלים לידיים רוסיות, צפוי לספוג גינוי בינלאומי מקיר לקיר.
מה שמחזיר אותנו לשאלה עד כמה החלטות סמליות כמו החזרת איקונת השילוש והסרקופג של הנסיך נייבסקי אכן רומזות להלכי הרוח או אפילו למצבו הנפשי של פוטין. רמז לכך הגיע מפיו של ראש הכנסייה הרוסית, הפטריארך קיריל, תומך נלהב בפוטין ובמלחמה באוקראינה. לדבריו, כשהוא השמיע באוזני פוטין את הבקשה להשיב לכנסייה את איקונת המלאכים והסרקופג, הוא ביקש בסך הכול לשאול אותם לשבועיים. אבל אז החליט הנשיא כי היצירות יועברו לחזקת הכנסייה לתמיד. גם כאן יש ניואנס שאולי מסתתר מאחורי ההחלטה. בהיסטוריה של התרבות הרוסית יצירת השילוש מזוהה דווקא עם האוונגרד הרוסי, ועם רוחניות רוסית חילונית וחתרנית. החזרת היצירה היא סוג של מסר בשאלה מיהו בעל הבית ברוסיה העכשווית. והתשובה היא הקרמלין והכנסייה. זוהי התשובה המוחצת של הכנסייה ללהקת פוסי ריוט.
בכל מקרה, בהחלטות האלו על סמליותן אין כנראה שום דבר מקרי. גם לא בעיתוי. איקונת השילוש תוצג לראווה כבר בשבוע הראשון של יוני בקתדרלה של מוסקבה לרגל הפנטקוסט, חג השבועות הנוצרי, החל בדיוק חמישים יום אחרי הפסחא, חמישים ימים המקבילים לספירת העומר. ומכיוון שחג השבועות הנוצרי מציין את ירידת רוח הקודש מהשמיים, הצגת איקונת השילוש בקתדרלה צפויה להפוך לאירוע דתי ותרבותי משמעותי. ההמונים ינהרו לשם. כעת לא נותר אלא לראות אם בשבוע הראשון של יוני תנוח רוח הקודש גם על ולדימיר פוטין, ולבדוק אם יהיה לכך ביטוי בשדות הקטל של אוקראינה או באדמה החרוכה שהותירה מלחמת האזרחים בסוריה. אז יש למה לצפות, ולא בטוח שבקייב אוהבים את זה. גם לא בירושלים.
