בבית הכנסת שבו גדלתי, היה מנהג ללמוד יחד, כל שבת, את "פרקי אבות" בתקופה שבין פסח לשבועות. המקור למנהג קדום, ואפשר לתת לו כל מיני פירושים. אבל ההסבר האהוב עלי למנהג היפה הזה הוא "דרך ארץ קדמה לתורה". בתוך ימי ספירת העומר, בהכנות הרוחניות למתן תורה, לימוד המשניות מקרקע אותנו ומסביר לנו שתורה – לא בשמיים היא. על מנת שנהיה ראויים ומוכנים לקבל תורה באהבה, אנחנו צריכים להקדים ולהבין שיש רמה מוסרית נדרשת לחיי תורה.
מבחינה רגשית, אנו מושקעים בחג הפסח הרבה יותר מכל חג אחר. זמן רב וכוחות רבים מושקעים בניקיון הבית והפיכתו לנקי מחמץ. ליל הסדר הוא שיא עבור משפחות רבות. מושקעת מחשבה רבה בתכנון הלימוד, הסיפור, שיתוף כל בני המשפחה וכדומה. עם זאת, חג הפסח מציין את יציאת מצרים, שעם כל חשיבותה, היא נקודה בדרך. היא שלב במסע שלנו כעם. אבל היציאה ממצרים אינה עומדת כמטרה בפני עצמה. ברור לנו שיצאנו ממצרים על מנת שנהיה מסוגלים לקבל את התורה. על מנת שנהיה מסוגלים לרשת את הארץ המובטחת: " בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה" (שמות יג יב). יציאת מצרים היא האירוע המכונן שאיפשר לנו להגיע לביטוי של הייחודיות שלנו כעם – מתן תורה.
בכל שנה שבה אני מלמדת במדרשה, בשיעור הראשון שלי עם הבנות, יחד עם הניסיון ללמוד שמות ופרצופים חדשים, אני תמיד מביאה קטע קצר מהרמח"ל, שנפשי קשורה בו: "כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, אין התורה נשלמת". (רמח"ל, "אדיר במרום" עמ' ע"א).
סיני אינו נשלם. ככה פשוט. בשבועות אנחנו לא מציינים אירוע היסטורי שהיה ונגמר. אי אז בשנים עמד עם מתחת להר, שמע את קולו של הקב"ה, אמר "נעשה ונשמע" וקיבל עליו תורה. כל סדנא נרטיבית, כל שיעור ב'איך בונים סיפור' ישאל את השאלה הבסיסית – איפה הסיפור מתחיל והיכן הוא נגמר. את סיפור מתן תורה אפשר להתחיל ביציאת מצרים, שיא העלילה הוא בקבלת מתן תורה, ומהו סוף הסיפור? בהמשך ההליכה במדבר? בבניית המשכן? בכניסה לארץ? אומר הרמח"ל – זהו סיפור ללא סיומת. נקודת הסוף מתגלה ומתחדשת כל הזמן. עם כל נשמה שיורדת לעולם, וממשיכה את התגלות התורה דרך החיים האישיים שלה.
אבל יש עוד רובד בדברי הרמח"ל. העובדה שמתן תורה הוא אירוע מתמשך, שכל דור ודור זוכה בעצמו ממש להיות חלק ממתן תורה, נושאת בחובה אחריות עצומה. ממש כמו שמסביר ה"פחד יצחק" בהקשר של יציאת מצרים: "והלוא גאולת מצרים איננה רק גאולת הכלל. הלוא יש דין מפורש ומפורט “כאילו הוא יצא ממצרים” המחייב את כל יחיד ויחיד ליצור לו גאולה משלו. ואין יצירת גאולה זו שלמה בנפשו של יחיד מישראל עד שהוא בונה בו את בית מקדשו. בלבבי משכן אבנה". (הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק לפסח, קונטרס רשימות ז’ ב). כל אחד מאיתנו חייב לפי המשנה לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ועל כל אחד ואחת יש את האחריות לגלות את חלקם בתורה כדי להמשיך ולהשלימה, לפי הרמח"ל.
אז איך אפשר להחיות מחדש את חוויית קבלת התורה? הדרך הראשונה טמונה בחשיבות השגרה. הרב סולובייצ'יק זצ"ל כותב, שחווית הקריאה בתורה בשבת בבית הכנסת באה לשחזר את אותם רגעים מרטיטים של קבלת התורה: "קריאת התורה בציבור זהה היא עם חווית עמידה לפני השכינה כבמעמד הר סיני. יש בתופעה הזאת משום שיחזור המפגש בין הקב״ה וכנסת ישראל,… בשמעו הקריאה, צריך הציבור לצייר בנפשו כאלו עכשיו התורה ניתנת מסיני, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאוד" (מתוך "שיעורים לזכר אבא מרי ב'", ״בענין תקנת משה,״ עמוד ר"י)
מלבד החשיבות העצומה של תפילה בציבור, יש לנו יכולת לייצר אצלנו ואצל ילדנו חוויה שמעירה זיכרון רדום. היינו שם בסיני. שמענו את קול השופר ההולך וחזק. עמדנו יחד עם כל העם וזכינו לקבל תורה באהבה. בכך שכל שבת, כאשר המשפחה מגיעה יחד לבית הכנסת ושומעת את קריאת התורה, אנחנו מייצרים בנפשנו געגוע, מעירים כמיהה לקרבת אלוקים.
הדרך השניה להחיות ולחוות את קבלת התורה היא על ידי קביעת עיתים לתורה. ההתעקשות הזאת, להכניס תורה לסדר היום, כמה ומתי שאפשר, חשובה מאין כמותה בעיני. להבין שיש לי אחריות אישית על גילוי התורה בעולם. לחיות בתודעה שאנוכי עפר ואפר, אבל בלי ההשתדלות שלי בלימוד, חלילה התורה לא תוכל להיות נשלמת.
ודבר שלישי ואחרון – נעבוד על לקבל תורה עם דרך ארץ. נלמד על מנת לקיים. לא חלילה נשאיר את התורה כהתפלפלות בית מדרשית אינטלקטואלית בלבד. אלא נפנים ונעבוד בכל כוחנו על מנת ליישם חיים של גמילות חסדים. הגמרא במסכת בבא קמא (יז ע"א) מסבירה כי לדעת רבי שמעון בן יוחאי, האידיאל של לימוד תורה שאליו אנחנו צריכים לשאוף הוא תורת אמת שכוללת את שני הרבדים – לימוד תורה וגמילות חסדים. בהמשך אותה סוגיה מציינת הגמרא "גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה". חלילה לנו מלהשאיר את הלימוד תיאורטי. לימוד צריך לגרום לעבודה על המידות, להתפתחות רוחנית, לעשייה ואחריות חברתית, לרגישות לאחר, לצדקה וחסד.
"תניא, ואהבת את ה' אלהיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך" יומא פו א. שנזכה בע"ה לקבל תורה באהבה, להאהיב שם שמים בלימודנו ובמעשינו. שנזכה לקיים תורת חיים ואהבת חסד, צדקה וברכה ורחמים וחיים ושלום.
בנימה אישית:
כותבת מתוך געגוע ללוסי רינה ומאיה הי"ד.
בתקופת הקורונה, התחילה משפחת די ללמוד יחד כל ערב שבת את פרקי אבות. אבל לוסי הי"ד והרב ליאו יבדלא"ט, לא הסתפקו בלימוד בלבד. הם דאגו לפתח עם ילדיהם שיחות ודיונים – כיצד ניתן לשלב הלכה למעשה עקרונות שנלמדו מהמשנה בחיי היום יום, על מנת להפוך לאנשים טובים יותר ובכך את העולם לטוב יותר. לאחר הרצח נפתחה קבוצת לימוד בווצאפ, אשר כוללת היום מעל 10,000 איש ואישה, מכל רחבי העולם, שמקבלים מדי שבוע דפי לימוד על הסדר של משנה מפרקי אבות. בת הצחוק מחד ועומק המחשבה מאידך, שאפיינו כל כך את לוסי, רינה ומאיה האהובות, מחזקת אותנו בלימוד ודמותן מהווה השראה לאלפי אנשים – להצמיח לימוד שמביא בע"ה לידי מעשה. יהי זכרן ברוך.
