ועדת חוקה הצליחה לאשר לקריאה שנייה ושלישית חוק שעל פניו נראה טכני, אולם הוא לא פחות חשוב מבחינה אסטרטגית לביטחון הלאומי של ישראל. זוהי הצעת החוק להסמכת בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים לדון בהחלטות מנהליות של רשויות ישראליות ביהודה ושומרון. בתרגום לעברית: לאחר אישור החוק, רוב העתירות לבג"ץ שמגישים ארגוני שמאל נגד ההתיישבות ביהודה ושומרון יידונו בבית המשפט המחוזי בירושלים.
הקרדיט על המהלך שייך לשניים: בצלאל סמוטריץ' שהגיש אותה כהצעה פרטית, ואיילת שקד ששדרגה אותה להצעה ממשלתית. הממסד המשפטי נעמד על הרגליים, במיוחד יועמ"ש איו"ש, המנהל האזרחי והמתפ"ש, ושכנעו את שר הביטחון ליברמן להתנגד. שקד הצליחו לפרק את ההתנגדות ולקבל אור ירוק למהלך.
תשאלו: החוק החל באזור הוא אותו חוק, מדוע משנה איזו ערכאה דנה בו? התשובה היא שזה משנה מאוד, כי הדי־אן־איי של הערכאות שונה בתכלית. נמחיש זאת באמצעות תחום אחר לחלוטין, דיני משפחה. החוק הישראלי קובע שבמקרה של גירושין בין בני זוג, נושאים כמו משמורת, מזונות, מדור ספציפי ועוד – יידונו על פי 'הדין האישי'. כלומר דין תורה כשבני הזוג יהודים והתחתנו כדת משה וישראל, הדין השרעי כשבני הזוג מוסלמים, דין נוצרי לנוצרים וכו'. כאשר אישה בהליכי גירושין תובעת להישאר בדירת המגורים, גם בית הדין הרבני וגם בית המשפט לענייני משפחה מחויבים לדון על פי הדין האישי, כלומר דין תורה. בפועל, התוצאות בבית הדין ובבית המשפט שונות לחלוטין, מפני שהפרשנות לדין שונה בין הערכאות. בית הדין הרבני ייטה לטובת האישה במקרה שהבעל ידרוש להעביר אותה לדירה שכורה, ונגדה במקרה שהסיבה לגירושין היא בגידה מצידה. בית המשפט האזרחי יפסוק הפוך: יתעלם מנסיבות כמו בגידה, אך לא יתנגד לדרישת הבעל להעביר אותה דירה – גם אם מדובר בהרעת תנאים המוגדרת בהלכה "מהנווה הטוב לנווה הרע".
דוגמה קטנה ומבישה לדי־אן־איי הבעייתי של בג"ץ מצאתי השבוע בפרוטוקול הדיון על המנהלת המוניציפלית בחברון. לקרוא ולא להאמין: בבואם לדון על חוקתיות הצו שהקים את המנהלת, שואלים השופטים ברון ועמית האם הצו מאפשר, חלילה, ליישוב היהודי בחברון לרכוש בתים נוספים ולהתרחב. שאלות דומות שאלו שופטי בג"ץ בדיון על חוק ההסדרה: האם אין חשש שהחוק יאפשר לבנות עוד אלפי בתים ליהודים ביו"ש. בבית המשפט המחוזי שאלות מהסוג הזה לא היו נשאלות.
זאת ועוד: כידוע, עתירות מנהליות מבוססות על תצהירים. התצהיר הוא דף שבו המצהיר חותם על כך שלמיטב ידיעתו העובדות הן כך וכך. כאן יש הבדל חשוב: כאשר ארגון שמאל מגיש עתירה והמדינה מגיבה בתצהיר, בג"ץ לא יבדוק את העובדות הרשומות בתצהיר ויקבל את עמדת המדינה כ'כזה ראה וקדש'. גם במקרים כמו תיק נתיב האבות, שבהם המדינה הגישה בתחילה תשובה חובבנית ולא מבוססת וחזרה בה מאוחר יותר, בג"ץ התעקש להישאר עם הגרסה הראשונה והורה על הריסת הבתים. אירוע כזה לא היה קורה במחוזי, גם כשמדובר בעתירה מנהלית שכללי הפרוצדורה שלה גמישים יותר. התרבות הארגונית של שופטי המחוזי היא של ערכאה דיונית, שחוקרת עדים ובודקת לעומק את התשתית הראייתית בכל תיק.
הבדל נוסף: כשבג"ץ דן בהתיישבות, הוא תמיד יעשה זאת תחת הצל הענק של 'תפיסה לוחמתית', דיני 'הכיבוש', ו'הזכויות המוגנות' של הפלסטינים. בבית המשפט המחוזי נקודת המוצא היא קניינית משפטית, ודיני הכיבוש הם רק סעיף נוסף במארג רחב של שיקולים.
הלאה. זוכרים את דו"ח רגבים מלפני שבועיים, שהצביע על האפליה הקשה בבג"ץ בין עתירות מימין לעתירות משמאל? הדו"ח הראה כיצד לאורך השנים עתירות משמאל קיבלו יחס נדיב ואוהד הרבה יותר מעתירות מימין. הדבר התבטא במשאבי הזמן שהוקצו לדיונים, במספר צווי הביניים וההחלטות, בלוחות הזמנים, בגודל ההרכבים ובתשומת הלב הכללית. עורכי דין שמופיעים גם בבג"ץ וגם במחוזי בירושלים מעידים שהפער באווירה מוחשי, וכי המחוזי הרבה יותר הוגן ומקצועי.
מעבר לכל אלה, ההישג החשוב ביותר של החוק הוא הנורמליזציה. ח"כ מרב מיכאלי העלתה סרטון נרגש שבו טענה כי מדובר בסיפוח זוחל או ריבונות זוחלת. הלוואי שהיא הייתה צודקת. מה שכן אפשר לומר זה שחוק כזה הופך את החיים באזורי לב הארץ למשהו שהוא קצת יותר דומה לחיים הנורמליים בישראל הקטנה. במקום שכל סוגיה אזוטרית תתנהל תחת צווי אלוף ובג"ץ שרואה עצמו כשלוחה של בית הדין הבינלאומי בהאג, הסכסוכים יתנהלו בזירה אזרחית של ערכאה דיונית אובייקטיבית.
