אחרי הכנות מרובות, קולות וברקים, הגיע הרגע. א־לוהים נותן את התורה על הר סיני. עוף לא פרח, שור לא געה, אדם לא צייץ בטוויטר. כל העם התאסף בתחתית ההר, וקריאת עשרת הדיברות החלה. אנוכי ה' א־לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, רעם קולו של הבורא.
לפתע החל רחש בתחתית ההר. קבוצה מעם ישראל החלה לשרוק לאות מחאה, ולאחר כמה רגעים נציג מתוכה הציג את עצמו: "סליחה שאני מפריע פה באמצע הטקס המרשים, אבל כמי שמייצג את המכון לביטחון ישראלי אני מוחה על הדברים. לא נכון להתגרות במדינה שכנה שיש לנו איתה הסכם שלום, בטח לא בתחילת הטקסט הכי קדוש לעם היהודי. זה מתגרה, עלול להעיר את השדים הקיצוניים האסלאמיים ולהפנות את דעת הקהל נגדנו. מיותר".
א־לוהים הופתע מעט, בעיקר מהביטחון שהדובר אמר בו את דבריו אחרי כל כך הרבה הערכות ופרשנויות של מומחים מסוגו שהתנפצו בקול רעש גדול. "ההתנתקות טובה לביטחון" הייתה דוגמה אחת שעלתה מיד, אבל יש עוד הרבה. הוא המשיך בטקס: לא יהיה לך א־לוהים אחרים על פניי, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. "רגע", התפרצה קבוצת אמנים אוונגרדית מאזור פלורנטין, "מה זאת אומרת לא תעשה לך פסל? רק התחלנו להיות עם וכבר מטילים פה צנזורה על האמנות? ומה הכוונה ב'כל תמונה', גם כזו שיצרנו בתוכנת AI? אי אפשר לזרוק ככה הוראות וחוקים בלי להתחשב בהתפתחויות הטכנולוגיות והאחרות".
הקב"ה ומשה רבנו הבינו שהביטוי עם קשה עורף היה נבואה שהגשימה את עצמה קצת יותר מדי. לא יהיה לנו סעיף בלי טענות ומענות, הנהנו זה לזה בצער, אז בואו לפחות נמשיך ונסיים עם המעמד מלא ההוד: לא תישא את שם ה' א־לוהיך לשווא. השקט המפתיע שהשתרר לאחר הקראת הדיבר הזה היה בשביל השניים כמים קרים לנפש עייפה, וה' יתברך המשיך בעזוז: זכור את יום השבת לקדשו. הרחש הלך וגבר. "בשבילנו לזכור את השבת זה ללכת לים", קראה בקול קבוצה אחת. "ובשבילנו זה לנסוע לקנות בשפיים", צווחה אחרת. "ואנחנו דווקא מעדיפים לראות את הפרשנויות המגוונות והמוצלחות באולפן שישי", אמר מישהו שעובד בחדשות 12, וכל שאר בני ישראל הסתכלו עליו במבט מוזר.
אחרי שנדמו קיטורי החילונים, החלו הדתיים להתווכח ביניהם. "נו אתם רואים, הוא אמר לזכור ולקדש, זה אומר שאין מצב להשתמש במעלית שבת", התפלפלה קבוצה אחת לבושת שחורים. "לא הבנתם כלום", ענו להם בלהט חבורת סרוגי כיפה, "לקדשו זה בבחינת קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה, זה אומר שחייבים לעבוד וגם ללכת לצבא. תתחילו להתאפס על עצמכם כי אי אפשר להמשיך לנהל את עצמנו ככה".
הוויכוחים המשיכו, וה' פשוט החליט להמשיך: כבד את אביך ואת אמך. כאן כבר פרצה מהומת א־לוהים נגד א־לוהים. "מה זה צריך להיות, 'אבא ואמא'? תשנה את זה מיד להורה 1 והורה 2. ומה פתאום אבא לפני אמא, ולמה כבד ולא כבדי?". ההקראה נעצרה לזמן ממושך, ובמהלכו החלה להתארגן בתחתית ההר שיירת נשים לבושות אדום וחובשות כובעים מוזרים. "זה סיפורה של שפחה", הסביר אב לבנו. "אבל מה הקשר בין שפחה ל'כבד את אביך ואת אמך'", שאל הילד בתום. "אה, זה לא קשור, בני היקר", ענה האב, "גם כשמשה רבנו הודיע לפני שבוע על קרן הארנונה החדשה שתעביר כספים משבט זבולון לשבט גד הן הגיעו למחות. זה הקטע שלהן, למחות, באמת לא ברור על מה אבל כידוע אין מוקדם ומאוחר בתורה, ובטח לא בנטפליקס".
טוב, הסכימו צור כל העולמים ומשה רבנו, התכנסנו אז חייבים להמשיך. לא תרצח. שקט השתרר בקהל. נחמד, סעיף שכולם מסכימים עליו, חשב לעצמו משה, ובמקביל בירך את מזלו על כך שאין תרגום סימולטני לערבית. בלא תנאף כבר היו יותר התלחשויות. "מה", אמרו כמה חוקרי מיניות, "לא תנאף – בכל מחיר? מחקרים במדינות ה־OECD הוכיחו שדווקא פזילה פה ושם לצדדים יכולה לחזק את הזוגיות. השמרנות הפוריטנית הזו לא מתאימה לכל אחד בתקופה אינדיבידואלית, ובכלל לא מוצא חן בעינינו שדברים שקשורים לנפש האדם נזרקים ככה לאוויר בלי שום אסמכתא או גושפנקא או מילה מפוצצת אחרת שמערבת מומחים בני סמכא בתחום".
א־לוהים נאנח. לא תגנוב. מבליל הקולות והצעקות שעלה מלמטה היה אפשר לחלץ מילים כמו "ביזה" או "הוא זכאי". א־לוהים הביט במשה מופתע. וואלה, לא חשבתי שעל הדיבר הזה יהיו מחלוקות. מה פשוט יותר מאשר לא לגנוב? אחרי שישתבח שמו אמר את הדיבר התשיעי – לא תענה ברעך עד שקר – המוני בית ישראל פענחו רק לאחר רגע או שניים שמדובר פה במערכת המשפט. עכשיו כבר אי אפשר היה לעצור את המהומה. העם נחלק לשני מחנות, שלטים הונפו, דרכי הגישה להר נחסמו, ובשידור החי של ערוץ 13 דיווחו מיד על שש מאות אלף אלפי ריבוא אנשים שמפגינים בהר סיני נגד המהפכה המשטרית שהא־ל מנסה לעשות כאן, ועוד כמה עשרות ריבוא שמפגינים בנקודות אחרות ברחבי מדבר צין. את לא תחמוד כבר שמעו מעט מאוד אנשים שלא נסחפו בהפגנות הצדדים, ומשה והא־לוהים עמדו נבוכים בפסגת ההר.
