יותר מ־27 שנים חלפו מאז חשיפתו של סוכן השב"כ "שמפניה", הלא הוא אבישי רביב, ועד שהוא פתח את פיו ודיבר לראשונה בפומבי על פעילותו כסוכן ועל מה שהיה לפני כן. הריאיון שלו אצל עמרי אסנהיים בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין היה כצפוי מעניין, לעיתים מרתק. "הגיע הזמן לומר את האמת", פתח רביב, אך לאורך כל הריאיון ניקר החשד שגם עכשיו רביב אינו מייצג אותה; שיש פער ניכר בינה ובין דבריו של איש הצללים.
לא היה ספק שרביב מתוסכל. עשרות שנים הוטחו בו ובשב"כ האשמות, ששיאן בנאום שנשא השר סמוטריץ' מעל דוכן הכנסת ביום הזיכרון ליצחק רבין בנובמבר החולף. רביב התיימר לפרוס את סיפורו ממש כפי שהיה, אולם מהר מאוד החלו להיחשף הסדקים ולצוץ סימני השאלה. האם מי שעבודתו למען השב"כ הייתה כרוכה ברמייה ובשקר מסוגל בכלל לספר את האמת? מדוע שהצופים ייתנו את אמונם במי שלפי עדותו שלו שיקר לכולם – הן לחבריו בערוגות הימין הקיצוני בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, והן למפעיליו בשירות הביטחון הכללי? את הקושי להפריד בין מציאות לבדיה בדברי רביב הבין היטב גם המראיין אסנהיים, שבאחד מקטעי הריאיון שאל את רביב באופן בוטה וישיר: "אז, אבישי, מה האמת?"
לא מדובר בהכרח במניפולציה מתוחכמת. ייתכן שכמה מהעיוותים ההיסטוריים מקורם בתעתועי הזיכרון שמביאות השנים החולפות, וברצון הטבעי של כל אדם לצייר את מעשיו בדיעבד באור חיובי יותר מזה שהוארו בו בזמן אמת. כך או כך, על אף העטיפה הדרמטית שהעניקה לריאיון מערכת עובדה, אין ללכת שולל אחר הדברים. הריאיון רחוק מלהיות מסמך היסטורי אמין. אף מילה בדברי רביב אינה יכולה להיחשב לעדות נאמנה על מה שקרה בשנות הפעלתו בידי השירות. הניסיון לייפות את הדברים, להציג את עצמו באור חיובי ואילו את חבריו לשעבר בתנועת "כך" באור שלילי ונלעג, מבצבץ כמעט מכל משפט בריאיון של סוכן השב"כ לשעבר.
ואולם, גם מקרעי המידע שמסר רביב באופן בררני מאוד מזדקר המחדל האדיר של השב"כ, שרביב ויוצרי התוכנית ניסו להצניע ככל האפשר. כיצד קרה שתחת עיניו הפקוחות של שירות הביטחון הכללי נוצר סוכן מסית ומדיח, פרובוקטור שלא רק מעורב במעשים בלתי חוקיים אלא מוביל אותם באופן שיטתי?
הריאיון עם רביב התנהל באווירה נעימה, מחבקת כמעט. גם היכן שנוספו בעריכה מעט פרטים על מעשיו החמורים, רביב עצמו לא עומת עם חומרי הארכיון המתעדים את פעולותיו כפרובוקטור. במקום זאת הסתפק אסנהיים בהגדרה המכובסת שלפיה "הסוכן הערכי" שמסר לאורך זמן מידע איכותי, פשוט "יצא משליטה". סדרת אירועים מדהימים, כדוגמת בימוי "קייטנת כך" לצורך שידור כתבה בערוץ הראשון, או הפרשייה העגומה של נישואי רביב, הוזכרו ממש בדרך אגב. מה שנופח מעבר לכל פרופורציה, מנגד, הוא ההסבר הדחוק שנתן רביב להסלמת פעילותו, ולשרשרת האירועים האלימים שהשתתף בהם לא כעוד פעיל אלא כיוזם.
גרסתו של רביב, שאסנהיים אימץ כמעט בלי להעלות תהיות, הציגה אירוע שראשיתו בהצלחה מבצעית אדירה: סיכול תוכנית להטמנת פצצה בהר הבית בידי אחד מידידיו של רביב בשורות הימין הקיצוני, אירוע שהיה עלול כביכול להבעיר את המזרח התיכון. רביב מדווח, השב"כ עוצר את הפעיל בדרכו לבצע את זממו, והאזור כולו ניצל בדקה התשעים בזכות תושייתו של הסוכן המוצלח. אך מאחר שהשב"כ לא הצליח לגבש ראיות נגד העצור הוא משתחרר מהר מאוד, חוזר לרביב ומאשים אותו שהוא המלשין. החשדות שמתחילים לצוץ סביב רביב מאלצים אותו להסלים את פעילותו, וכך הוא הופך מסוכן ממשלתי לגורם חתרני פעיל מאוד ואלים מאוד.
אסנהיים לא עצר לרגע כדי לשאול את רביב את השאלה המתבקשת: אולי ההצלחה המבצעית האדירה כלל לא הייתה ולא נבראה? האם לא מדובר במלכודת מכוונת שנטמנה לסוכן שעורר עוד קודם לכן את חשדות פעילי כך, במטרה להביא אותו לחשוף את עצמו? במקום זאת בחרו ב"עובדה"לאמץ את הנרטיב של רביב כתורה מסיני.
קל להבין את המוטיבציה של רביב: לשקם את שמו הטוב בחברה הישראלית, יותר מחצי יובל לאחר רצח רבין. השאלה הקשה היא מדוע מערכת עובדה התמסרה לרצון הזה בקלות שכזו. למה השאלות הקשות המתבקשות פשוט לא נשאלו, ורביב והשב"כ קיבלו הנחות רבות כל כך?
רמז לתשובה אפשרית ניתן אולי למצוא באזכוריו הנרחבים של השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר בריאיון, בעוד דמויות אחרות בסיפורו של רביב זכו לאזכור שולי, אם בכלל. החדווה שהוצגו בה חומרי הארכיון הקשורים בבן־גביר, עם רביב ובלעדיו, לא הוסתרה. ההתמסרות להאשמות שהטיח רביב ב"סמוטריצ'ים והבן־גבירים", כששמו של סמוטריץ' משורבב לסיפור של רביב ללא כל הקשר ממשי, הייתה מביכה. אכן, תאוות ההתנגחות בימין, והרצון לטעון שגם בחלוף כמעט שלושים שנה דבר לא השתנה, הובילו – מבחינה עיתונאית – לתוצאה מביכה.
