חג השבועות הוא הזדמנות טובה להרהר במקומה האמיתי של התורה בחיינו. הציונות הדתית נהגה להצהיר שאין בינה ובין החרדיות שום הבדל דתי או הלכתי; כל ההבדל הוא רק בשאלת היחס לציונות. אבל מי שמתבונן ביושר בציונות הדתית יזהה בקלות שלגבי הרוב הגדול של אנשיה, הרוב שאינו חרד"לי, האמירה הזאת היא בגדר מס שפתיים בלבד, שאין לה שום מימוש במציאות.
רוב אנשי הציונות הדתית מקבלים הכרעות בתחומים חשובים של חייהם לאו דווקא לפי שיקולי הלכה: סוג הלבוש, צריכת התקשורת והתרבות, תרבות הפנאי – כל אלה אינם נקבעים לפי שיקולים הלכתיים, ואיש כמעט אינו הולך לשאול רב לגביהם. זה נכון לא רק בהכרעות אישיות, אלא גם ביחס המגזרי כלפי תחומי חיים חשובים. למשל, רוב פוסקי ההלכה החשובים, גם בציונות הדתית, פוסקים שיהודי חייב לפנות למערכת משפטית הפוסקת לפי ההלכה. בפועל, גם כאשר מדובר בתביעות אזרחיות, שבהן הברירה מצויה בידו של אדם לבחור בבית דין רבני, רוב הדתיים מעדיפים להתדיין בבתי משפט של המדינה. יתר על כן: הציבור הדתי נאבק כדי שהרכב השופטים במדינת ישראל, שפוסק לא לפי דין תורה, יהיה מלא ככל האפשר בשופטים שומרי מצוות.
דבר דומה קורה בתחום התקשורת. התקשורת המערבית כולה, ובכלל זה גם רוב העיתונות הדתית והחרדית, אינה פועלת לפי הלכות לשון הרע שקבע החפץ חיים. נקודת המוצא של החפץ חיים היא שכל דיבור על הזולת הוא אסור, אלא אם כן יש סיבה טובה להתיר אותו. נקודת המוצא של התקשורת המערבית, אפילו בחלקים האתיים ביותר שלה, הפוכה לגמרי: כל דיבור על הזולת הוא מותר, אלא אם כן יש סיבה טובה למנוע אותו. ובכל זאת, הציבור הדתי מודד את הישגיו, בין השאר, במידת ההשתלבות בתקשורת הזאת, הבעייתית מבחינה הלכתית.
מה מאפשר את השניות הזו? התודעה של חיים בו־זמניים בשתי מערכות ערכים: ערכי התורה וההלכה, וערכי התרבות המערבית. למרות ההצהרות על כך שערכי התורה תמיד יכריעו, בפועל, כמו במצבי התנגשות בין ערכים גם בתוך התרבות המערבית, כל הכרעה ניתנת לגופה, ואין מחויבות מראש לאחת משתי המערכות. בגדול, אפשר לומר שבתחומים שעצם קיומם נובע מעולם ההלכה (כמו שבת, כשרות, ברית מילה) ניטה לפעול לפי פסיקה הלכתית, ובמקרי ספק גם נשאל רב. בתחומים משמעותיים וחזקים גם בתרבות המערב (כגון יחסים בין המינים ותרבות הפנאי) ניטה יותר לפעול לפי נורמות תרבות המערב, אם כי באופן טבעי באגף היותר שמרני שלה. גם לגבי הכלל הזה יש יוצאים מן הכלל, כמו שיגור מסרונים בשבת בידי רווקים דתיים, בעיקר בשבתות הקיץ הארוכות.
הצרימה בין זהותנו הרשמית, כמי שרק העולם הדתי מעצב את ערכינו, ובין המציאות בפועל, גורמת לרבנים הנוטים לכיוון הליברלי לטעון לא פעם שגם ערכיהם הליברליים ותפיסתם הפמיניסטית עוצבו למעשה מתוך התורה. כדאי לוותר על השקר הזה. שום רב לא הסתכל בתורה וגילה מתוכה את הפמיניזם, והסיבה ברורה. אם תוכנת בינה מלאכותית שאינה מחויבת לתקינות פוליטית של דתיים ליברלים, תתבקש לנתח את יחסם של המקורות היהודיים לנשים, היא לא תגיע למסקנה שזו גישה פמיניסטית. מה שקורה הוא שאחרי שאימצנו את הפמיניזם מתוך תרבות המערב, אנחנו (ובמיוחד הרבנים שלנו) משתדלים למצוא לו עוגנים גם בתוך המקורות היהודיים, ומובן שבתוך ים המקורות הגדול מצליחים למצוא גם כמה טקסטים כאלה.
וזה בסדר גמור. בני אדם זקוקים לחיים שאין בהם צרימה חדה מדי בין חלקים שונים של זהותם, ואם נוצרת צרימה כזאת הם פועלים ליישב אותה. אבל חשוב להודות שכך אנחנו פועלים. קודם יורים את חץ ההכרעות ואחר כך משרטטים את מעגל המקורות שיצדיקו זאת. אדרבה, ראוי להרחיב את הגישה הזאת מהפן האידיאולוגי לפן ההלכתי: להחליט מהו המקום שאנחנו רוצים להיות בו – מבחינת האיזון בין העולמות השונים שאנחנו מצויים בהם – ואז למצוא את המקורות, או את הפרשנות, שיצדיקו זאת. למי שמרגיש לא בנוח עם הגישה הזו מומלץ לשים לב שגם חז"ל, ואחריהם כמה מפוסקי ההלכה הגדולים ביותר לאורך הדורות, נהגו בדיוק כך.
