לקראת סופו של השבוע הפנימו במשרד ראש הממשלה שנאומו של בנימין נתניהו היה טעות. התכנון המקורי היה לעקוץ וללכת: 12 שעות של עיסוק ציבורי, ואז ממילא יעבור סדר היום לביקור סגן הנשיא מייק פנס בארץ. אבל פנס הבריז ברגע האחרון, ואת הכינוס בכפר-המכבייה כבר אי אפשר היה לבטל. אבל חריף ככל שיהיה נאומו של נתניהו, הוא עדין יותר מהגרסאות המוקדמות שלו, שהיו בוטות עוד יותר.
מבחינה ציבורית לנתניהו היה רק מה להפסיד מנאום ארוך ומריר בנוגע לחשדות הפליליים נגדו. באמצע חגיגות ההכרה בירושלים, על רקע סדר יום ביטחוני, לא הועיל עוד לאיש להצהיר "המשטרה חושבת שאני אוכל שוחד", או להשמיע הצהרות בנוסח "I am not a crook" של ריצ'רד ניקסון.
אבל ההצהרה של נתניהו היא לא ציבורית, אלא פוליטית. המטרה של נתניהו היא לעשות ספוילר (קלקלן) להמלצות המשטרה. מבחינתו, ככל שיקדים את העיסוק בהן, כך תפחת ההתרגשות כשאלה יפורסמו. וכל שתפחת ההתרגשות, כך ירד הסיכוי ששר האוצר משה כחלון יעזוב את הקואליציה. למי יש כוח להתרגש מסרט שסופו ידוע מראש?
זו המקבילה של החיסון החי-מוחלש: מנה מוקטנת מראש מונעת את המחלה החריפה אחר כך. דפוס דומה אפיין את נתניהו בהחלטה למנות את דודי אמסלם ליושב ראש הקואליציה במקום חברו המתפטר דוד ביטן. גם כאן הוא קנה יעילות פרלמנטרית בדמות בולדוזר עצבני כאמסלם, אך במחיר של מה שעשוי להיות נזק ציבורי.
מה יעשה הנמען?
אין מה לקנא במשה כחלון. בסקרים הפנימיים הוא רק מתחיל להתאושש ממהלומת חוק ההמלצות, וכבר מגיעות ההמלצות עצמן. אם יפרוש, יאבד לנצח כל סיכוי להיות מנהיג הימין אחרי נתניהו. אם יישאר, אולי יאבד לנצח כל סיכוי לזכות בקולות מהמרכז ושמאלה. כדרכו בקודש, כל מי שמשוחח איתו יוצא תחת הרושם ששר האוצר עומד לעשות בדיוק מה שהוא, המשוחח, רוצה. השמאלנים מתרשמים שכחלון לא יוכל לסחוב עוד רבות, הליכודניקים משוכנעים שהוא יסחוב בקלות, ואנשי כולנו מתרשמים שהוא מתלבט.
דילמה מוזרה שכזו: אם כחלון יפרק את הקואליציה, התקשורת תחמיא לו 12 שעות, אבל חיש קל יעבור הדיון לבחירות מקוטבות שיסבו כולן על "כן ביבי, לא ביבי", "כן אשם, לא אשם". בבחירות כאלה אין מקום ללשונות מאזניים. לעומת זאת, אם יישאר הוא עלול לאבד את תמיכת בוחריו. גם אם יישאר הוא יחטוף, כמובן. לכן, הבחירה היא בין רע מאוד לרע מאוד.
ההיסטוריה הקצרה מלמדת שבדילמה כן נתניהו או לא, כחלון בוחר בדרך כלל בצד של נתניהו: כך היה ב-2015 בהרכבת הממשלה, ב-2016 בהצבעה בעד צירוף ליברמן למרות התפטרותם של משה (בוגי) יעלון ואבי גבאי, וב-2017 עם ההסכמה לפיצול התאגיד. כדי שהדפוס הזה ישתנה ב-2018 יצטרך לקרות משהו דרמטי: הפגנות ענק, חומר מפליל חדש, משהו. כדאי גם לזכור שבניגוד לחוק ההמלצות, כאן לא מדובר בהתנגדות סבילה אלא במהלך פעיל: מפלגת כולנו תצטרך להתפטר מהממשלה ולתמוך בחוק לפיזור הכנסת.
למרבה ההפתעה, הדיון בכולנו לא עוסק כרגע בנזק הציבורי אלא במשהו אחר לחלוטין. שנה ועשרה חודשים, פרק הזמן שבין מועד ההמלצות הצפוי לבין מועד הבחירות המתוכנן, הם זמן מספיק להשכיח כל אירוע נקודתי, דרמטי ככל שיהיה. רק שבכולנו לא משוכנעים שנתניהו לא יקדים בעצמו את הבחירות מתישהו על ציר הזמן, וישאיר את כחלון גם עם הדגים וגם עם החשבון. במובן הזה, נאום נתניהו נשא מסר מובהק לשותף הבכיר: אני לא רוצה בחירות.
בציר מקביל נמשכים במלוא המרץ ההכנות לאישור התקציב בעוד פחות משלושה שבועות. כחלון ונתניהו השקיעו גם השבוע שעות רבות בקידום תקציב 2019 לקראת ההצבעה בממשלה. אפשר לפיכך להעריך בביטחון ששר האוצר היה רוצה לסיים את אירוע ההמלצות בהבעת צער על ההמלצות, ודרישה חריפה – אך סמלית לגמרי – מהיועץ המשפטי לממשלה לזרז את החלטותיו בתיק. זה משהו שנשמע כמו מקל, אך מרגיש כמו גזר. זה מה שכחלון רוצה מאוד, אבל לא בטוח שזה מה שיוכל.
המבחן של אמסלם
דלת לשכתו הפעילה של דוד ביטן, בדלת שליד לשכת ראש הממשלה בכנסת, הייתה נעולה על מנעול ובריח בשבועיים האחרונים. הסיבה פרוזאית: המפתחות היו אצל שאול הנהג, אבל שאול עצור בפרשת ביטן. המפתחות החלופיים אצל ליאור העוזרת, אבל גם היא נחקרה בפרשה. פיסת הנדל"ן הכי יוקרתית בכנסת הולאמה על ידי ביטן עם התפטרות יעלון, לאחר ששימשה במשך שנים כמשרדו של שר הביטחון. חברי הקואליציה והאופוזיציה ידעו תמיד שיוכלו להתכבד שם בפירות מושקעים ובדיל טוב.
אבל בשבועות האחרונים ביטן מסתובב בכנסת כצל ארוך וחיוור של עצמו. הוא חומק למליאה וממנה לאוטו. התפטרותו – או יותר נכון, התפוטרותו – מתפקיד יושב ראש הקואליציה הייתה חותמת רשמית שסיום הקריירה הפוליטית שלו כבר מעבר לפינה.
מחליפו, דוד אמסלם, גזר על עצמו מאז פרוץ הפרשה שתיקה רועמת. עד מינויו לתפקיד שתק מכעס על נתניהו, ששיגר אותו להילחם על חוק ההמלצות ואז נסוג בו. מאז מינויו לתפקיד הוא שתק כדי לא לפגוע בידידו ביטן. לא נעים לו לחגוג את המינוי שנולד בגלל ההסתבכות של דוד השני.
אמסלם, ממש כמו ביטן בשעתו, אינם אנשי מחנה נתניהו. הם החלו את כהונתם בהתנגשות עוצמתית עם ראש הממשלה. יושב ראש הקואליציה הטרי התמודד מולו במרכז הליכוד, וחודשים לאחר מכן איים לפרק את קואליציית ה-61 בגלל משבר סביב הפלאשמורה באתיופיה.
התייצבותו לימין נתניהו נובעת מחפיפת אינטרסים במאבק במשטרה, בשילוב עם ההבנה – שביטן הגיע אליה עוד קודם – שגיבוי לראש הממשלה הוא מהלך עתיר דיבידנדים בליכוד. אלמלא ההסתבכות של ביטן היו שניהם מככבים חזק בעשירייה הראשונה ודוחקים אחורה כמה שרים במפלגה. עכשיו אמסלם נשאר שם לבד.
בחודש הקרוב, בלי ימי חסד, הוא יצטרך להציל את הקואליציה – ממש כך. מי שהתמחה בתנועות בולדוזר יצטרך לתפור ברקמה עדינה את חוק הלאום, חוק המרכולים, חוק ההמלצות, חוק סגן השר וחוק התקציב, ולעשות את כל זה מהר ובשקט. אם ייכשל, לא יהיה חודש שני בתפקיד.
