אי שם, בשנות החמישים של המאה העשרים, נתקלה ההסתדרות הציונית העולמית בבעיה קשה. ארצות הברית, עד אז ארץ של חופש וחירות כמעט מוחלטים, לפחות עבור גברים לבנים, החלה לשנות את פניה. הסיבות לכך היו מגוונות, בחלקן קשורות במלחמה הקרה ובחלקן בתהליכים פנים אמריקניים אחרים, אך התוצאה היתה אחת: תהליך גובר של הטלת מגבלות, הולכות ומחמירות, על מה שהוגדר בחקיקה האמריקנית "סוכנים זרים". למרות הכינוי הדרמטי לא היה מדובר בניסיון להגביל פעולות ריגול, אלא בהגבלה כוללת על כל פעילות שנעשית בשליחות של ארגון זר על אדמת ארה"ב. הרעיון היה פשוט: במדינה דמוקרטית לכל אזרח יש זכות מוחלטת לנסות להשפיע על דמותה של החברה והמדינה. בין אם אנחנו אוהבים את ההשפעה הזו ובין אם לא – היא לגמרי לגיטימית. אולם, השפעה חיצונית על מדיניות פנים חייבת להתבצע אך ורק בערוצים דיפלומטיים. ניסיון השפעה ישיר על השטח הוא למעשה חתרנות מדינית.
במקרה הציוני, לחקיקה האמריקנית היתה השפעה דרמטית. על מנת למנוע את האפשרות שארצות הברית תכריז על ההסתדרות הציונית כ"סוכן זר" בארה"ב שונה המבנה הארגוני של ההסתדרות הציונית העולמית כולה. מארגון אחד עם סניפים רבים הפכה ההסתדרות הציונית העולמית לפדרציה של הסתדרויות וארגונים ציוניים מקומיים. יתכן אמנם שגם ללא החקיקה האמריקנית מהלך כזה היה מתרחש לבסוף מסיבות אחרות, אך החקיקה בארה"ב היתה ללא ספק הסיבה העיקרית לשינוי בזמן אמת.
המגבלות בארה"ב, חשוב מאוד להדגיש, שונות מאלו שאותן מבקשת להטיל הצעת החוק של ח"כ אריאל קלנר לתיקון חוק העמותות. בארה"ב עיקר המגבלות נוגעות לחובות מוגברות מאוד של שקיפות ודיווח, כאלו שהמחוקק הישראלי רחוק מהן מרחק רב. מאידך ההצעה הישראלית כוללת מיסוי דרקוני שמקובל במדינות דמוקרטיות מסוימות – אך לא בארה"ב. אולם, הצד השווה שבכל השיטות להגבלת מעורבות מדינית מצד ישויות מדיניות זרות שלא באמצעות הצינורות הדיפלומטיים הוא ההבנה שמעורבות כזו נושאת בחובה פוטנציאל גבוה לחתרנות מדינית.
חשוב להדגיש: מדינות פועלות כל הזמן על מנת להתערב בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות. מי שמאמין שמדינות באמת מקיימות כבוד הדדי ולא מתערבות האחת בענייניה של השניה לא יודע היכן הוא חי. המעורבות הזו נוגעת לשורה ארוכה של נושאים ומתנהלת בערוצים רבים. אולם, בחלקה הגדול מדובר בהתערבות לגיטימית. דוגמה קצת משעשעת להתערבות כזו אפשר למצוא באופן שבו הצליחה המתקפה הדיפלומטית שהתנהלה בשבוע האחרון נגד ישראל להוריד מסדר היום את התיקון לחוק העמותות. כאשר מדינה מנצלת את כוחה המדיני, הצבאי והכלכלי כדי לייצר לחץ דיפלומטי על מדינה אחרת – זה אולי לא נעים אבל זה חלק מכללי המשחק בזירה הבינלאומית. הבעיה שאיתה מנסה מדינת ישראל להתמודד כעת היא עם ניסיונות של מדינות מערביות להתערב בנעשה בה באמצעות ארגוני חברה אזרחית, כלומר בשיטות של חתרנות מדינית. הניסיון להציג את ההצעה כ"עוד מתקפה על הדמוקרטיה" הוא גם שקרי, אך לא פחות מכך – פשוט מזלזל באינטלגנציה של אזרחי ישראל.
