היה קשה להישאר אדיש למאמרו של ארנון סגל, "ומי משמר את מורשת בית דוד? הבריטים", שנמלא קנאה בטקס הכתרתו של צ'רלס למלך, ומשיחתו בשמן שהובא מירושלים. רשימה שבסופה גם הציע לבנות את משכן נשיאי ישראל בסילוואן, למשוח את הנשיא בשמן ולצעוק "יחי המלך".
סגל מתקנא בכיבוד המסורות העתיקות, בסמלים ובמזמורים הדתיים שליוו את הטקס ומבקש להעתיק אותם ולנסוך בהם תכנים דתיים יהודיים, אבל שוכח פרט חשוב: המודל הבריטי שהתהווה במשך מאות שנים הותיר למלך תפקיד סמלי בלבד, והעובדה שהוא גם ראש הכנסייה משמשת חסם שמונע מהדת להיכנס להיכלות שמתקבלות בהם ההחלטות האמיתיות, היינו, היכלות המשפט והממשל, ומייצר הפרדה בין דת למדינה.
המרחק בין המודל הבריטי שסגל נאחז בו ובין חזונו שלו הוא כמרחק וסטמינסטר מסילוואן. סגל הוא פעיל מרכזי בתנועות המקדש, אשר בינה ובין ההלכה השמרנית, שיהודים כיבדו במשך אלפי שנים, אין דבר וחצי דבר, והן מבקשות לערב בין דת למדינה, בין הרוחני לריבונות פוליטית, תוך שהם נשענים על פרשנות מהפכנית ואקטיביסטית, בניגוד מוחלט למודל הבריטי הנשען על מסורות.
אירוניה נוספת במאמר היא העובדה שסגל הדגיש כמו רבים את העובדה שהשמן שנמשח בו המלך, צאצא לכאורה לבית דוד, הובא "מהר הזיתים בירושלים שלנו". סגל שכח לספר שהשמן הופק מחלקות במנזר העלייה הרוסי לשמיים וכנסיית מריה מגדלנה, הנמצאות לא בכדי על ההר שבו לפי המסורת הנוצרית בילה ישוע את ימיו האחרונים.
בזמן שסגל התרגש מהכבוד שרוחשים הבריטים להר הזיתים ושכח מה עומד מאחוריו, מבקשת ישראל לפגוע במסורות הללו ומעוררת עליה את כעס הכנסיות. בשנתיים האחרונות מבקשת ישראל להרחיב את הגן הלאומי סובב חומות להר הזיתים, מהלך שנתפס אצל הכנסיות (במידה רבה של צדק כנראה) כחלק מניסיון לייהוד האזור.
היה אפשר למצוא אהדה למבט הרומנטי של סגל לו היה מוכן להשליך ממנו על הנעשה כאן בישראל: במקום להיות פעיל שמבקש לפגוע במסורות עתיקות הרואות בבית המקדש ובציפייה לו רעיון מופשט הנמצא מחוץ להישג ידינו, היה מחכה כיהודי דתי לבואו של המשיח. הוא היה יכול לעשות זאת כשהוא יושב בהר הזיתים עם נוצרים ומוסלמים המחכים גם הם לבואו, אבל אם אין לו סבלנות לשבת ולחכות לפחות שלא יזרז את הקמת המקדש.
הכותב הוא דובר ארגון השמאל הירושלמי "עמק שווה"
