עד שאזרחי ישראל זכו לכמה ימים של שקט מאז סיום מבצע מגן וחץ, באו השבוע שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש אמ"ן ובסדרת התבטאויות עוכרות שלווה בכנס הרצליה, סיפרו לנו שמשהו קורה מתחת לפני השטח. "נסראללה קרוב לעשות טעות שתוביל את האזור למלחמה גדולה", "יש התפתחויות שליליות באיראן שיכולות להוביל לפעולה", ועוד. מה עומד מאחורי אמירות מהסוג הזה ולמה הן מושמעות עכשיו?
בדרך כלל התבטאויות פומביות כאלה נובעות מהבנות ברורות מאוד של פעולות בשטחו של הצד השני. בישראל הולכת ומתחזקת ההבנה של תזוזת הכוחות מעבר לגבול. זה יכול להיות בסד"כ של ארגון חיזבאללה, בשינויים שמתרחשים במגדלי התצפית, אולי בהתקרבות של כוחות לגדר. אולי מהמידע המודיעיני עולה שארגון הטרור מעבר לגבול, הנתמך בידי איראן, מנסה לקדם פעולה, בהמשך לחדירה ולהגעה עד לביצוע הפיגוע בצומת מגידו, למשל.
ייתכן גם שעילת ההצהרות הישראליות השבוע היא המשך ההתבססות האיראנית בסוריה, ואמצעי לחימה שוברי שוויון שהיא מנסה להזרים לאזור ועלולים להוביל לפעולה שאנחנו לא ששים לנקוט. ישראל היא מדינה בעלת עוצמה צבאית והיא תוכל להתמודד עם האיומים הללו, אבל המציאות הזאת נפיצה, והיא עלולה להביא אותנו להסלמה או חלילה אף למלחמה בזירה הצפונית, שתתפשט לסף מלחמה זירתית.
כשראש אגף המודיעין בצה"ל אומר שאנחנו יכולים להגיע למצב של מלחמה, הוא לא מדבר אלינו, אזרחי ישראל. ראש אמ"ן הוא המעריך הלאומי, והוא פונה בעיקר לאויב. הוא חוקר את האויב ומדבר אליו: אנחנו רואים ויודעים מה קורה אצלכם. הוא מתאר מציאות שברירית שבה מספיק קש אחד כדי לשבור את גב הגמל ולדרדר את האזור ללחימה. בצד השני עלולים לפעול באופן שישראל לא תוכל להבליג עליו, ומאידך תיתכן פעולה ישראלית נגד חיזבאללה, כמו פגיעה ביכולת מאוד משמעותית שלו, או סיכול של בכיר שהארגון לא יוכל לספוג.
ב־2006, חיזבאללה והעומד בראשו חסן נסראללה הופתעו מאוד מעוצמת התגובה של צה"ל על הרג החיילים והחטיפה ליד זרעית. ישראל נקטה אז באסטרטגיית "בעל הבית השתגע", וכבר 17 שנים שארגון הטרור הלבנוני מורתע. אלא שישראל מזהה כעת עלייה באומץ ובתעוזה, גם מצד חיזבאללה וגם מצד איראן. זה יכול לנבוע מכמה סיבות, ובראשן ההערכה של נסראללה, אבי תיאוריית "קורי העכביש", ביחס לחוסנה של החברה הישראלית, כמובן בעקבות מה שקרה בישראל בחודשים האחרונים סביב ההפגנות והשיח על הרפורמה המשפטית. אולי חושבים שם ברובע הדאחיה שאנחנו סובלים משסע עמוק עד כדי כך שלא נצליח להגיב כראוי. הם טועים, כמובן.
הסבר נוסף למתיחות הגואה הוא שב־17 השנים מאז מלחמת לבנון השנייה חיזבאללה לא שקט על השמרים. הארגון השיעי שיפר יכולות, התעצם ועבד על כשירות – כדי להגיע ליום פקודה ולקבל ביטחון עצמי לקראת פעולה אפשרית נגד ישראל. רק לאחרונה ראינו שצה"ל פיזר כרוזים מעל הכפרים בדרום לבנון. חיזבאללה פועל בחסות האוכלוסייה, וככל הנראה צה"ל מזהה שם תכונה שעלולה לייצר איום על ישראל.
אבל חיזבאללה הוא רק חלק מהסיפור. מעל הכול מרחפת רוחה של איראן. מלבד פרויקט הגרעין המושקע, בטהרן פועלים בכמה צירים, ובכלל זה בציר המדיני, מול סעודיה ואפילו מצרים. איראן מבקשת כנראה לסכל בכך את הרחבתם של הסכמי אברהם ולייצר לעצמה הגמוניה אזורית. לאחרונה היא גם התאמצה להשפיע על הג'יהאד האסלאמי להמשיך את המערכה בעזה; היא בוחשת בנעשה ביו"ש באמצעות חמאס; וכמובן היא מעמיקה את התבססותה בסוריה.
שר הביטחון הפנה השבוע את תשומת הלב גם למאמץ האיראני המוגבר בזירה הימית. ישראל נאבקת בכל זה באמצעות פעילות המב"מ, כך על פי פרסומים זרים, וממשיכה להציב את המאבק בהשתכללות תעשיית הגרעין האיראני בראש סדר העדיפויות הלאומי. ראש הממשלה חוזר על כך בכל הזדמנות. הוא גם חותר להסכם עם סעודיה. למרות הפרסומים הפסימיים האחרונים, התרחיש הזה לא ירד מהפרק.
אגב, בדיווחים על נאום ראש אמ"ן בהרצליה ניתנה פחות תשומת לב לכך שהוא דווקא אינו מאבחן שינוי ניכר בהתקדמות של טהרן לקראת ייצור נשק גרעיני. מנהיגי איראן טרם קיבלו החלטה סופית בנידון, אבל גם אם יקבלו הם יזדקקו לזמן רב כדי לחבר את האורניום המועשר לנשק. מדינת ישראל ודאי תשתדל להאריך את משך הזמן הזה ככל האפשר.
אל"מ במיל' טליה לנקרי היא בכירה לשעבר במועצה לביטחון לאומי
