בשבועות האחרונים עסקו ועדות הכנסת השונות, בקדחתנות, בדיונים על חוק ההסדרים. אזרחים רבים נחשפו לדיונים הסוערים שהתקיימו בוועדת הכספים סביב חוק קרן הארנונה, ומי שלא נחשף לדיונים עצמם חווה על בשרו את השביתה שנפתחה בעקבות החוק הזה.
פעמים רבות שאלו ראשי הרשויות המקומיות: מה הלחץ להעביר רפורמה מורכבת שכזו תוך שבועות ספורים? למה להעביר את החוק בזריזות במסגרת חוק ההסדרים ולא לקדם אותו כהצעת חוק רגילה? למה שלא יוקדש לחוק מלוא הזמן הנדרש בוועדת הכספים ובדיונים ציבוריים נוספים?
התשובה לכך פשוטה, גם אם לא נעים להודות בה. הממשלה אינה יכולה לקדם בשגרה רפורמות מורכבות ובלתי פופולריות, כמו הרפורמה בארנונה. הדרך היחידה לחולל שינויים משמעותיים, שכרוכים בפגיעה בסקטורים מסוימים, או בגורמים בעלי השפעה, היא רק במסגרת חוק ההסדרים.
אילו היה מקודם חוק קרן הארנונה כחוק רגיל, בשגרת מושב הכנסת, ראשי הרשויות המקומיות היו מתרעמים, הרשתות היו לוהטות, והשרים שאינם מחפשים צרות מול ראשי הרשויות, אפילו לא היו חושבים להביאו לאישור הממשלה.
אפילו אם השרים עצמם היו מגלים אומץ ומקדמים את החוק, יש להניח שעם הגעתו לדיון בוועדת הכספים, הוא היה נתקל בהתנגדות עזה מצד חברי הכנסת; ובכך הוא היה בא אל קצו. חוק מהסוג הזה, שפוגע ברשויות מקומיות חזקות, ומלווה בארטילריה תקשורתית – אינו יכול להיות מקודם בשגרה.
באופן כללי, שרים כמעט שאינם מקדמים חקיקה בלתי-פופולרית, גם אם היא הכרחית וחשובה.
חוק ההסדרים, בשל כריכתו בתקציב המדינה, מהווה הזדמנות חסרת תקדים עבור הממשלה לקדם שינויים עמוקים שאינם בהכרח פופולריים, אך הם הכרחיים לקידום המשק והמדינה.
בתקופת התקציב שרי הממשלה שבויים בידי משרד האוצר, ומחויבים לקדם את הרפורמות שלו. אם ימרו את פיו, תקציבי משרדיהם יעמדו בסכנה. חברי הכנסת מצדם חוששים לגורל הממשלה, כיוון שעל-פי חוק אי-העברת התקציב במועד מובילה לנפילת הממשלה והתפזרות הכנסת.
מעבר לכך שחברי הכנסת חוששים לגורל מקום עבודתם במקרה שתקציב המדינה לא יעבור, הם זוכים לכספים קואליציוניים רבים, שמשקיטים קצת את כאבי הבטן שלהם, ואת הביקורת הציבורית שנשמעת כלפיהם.
גם הביקורת הציבורית בתקופת ההסדרים – אינה מקבלת את אותו הווליום, בשל ריבוי החוקים המופיעים בו. ריבוי שאינו מאפשר להעמיק בכל אחד מהחוקים וההסדרים. אי-אפשר כנראה ללא חוק ההסדרים. רפורמות גדולות כמו חוק הגודש, חוק שירותי תשלום, ועוד – לא היו מקודמות בלעדיו.
הבעיה היא שגם המציאות של חוק ההסדרים – אינה אידיאלית בכלל.
הרפורמות הגדולות והשנויות במחלוקת אשר אותן לא ניתן להעביר בקלות, הן בדרך כלל גם הפוגעניות ביותר. יש להקצות להסדרים אלו במיוחד זמן מספק לדיון והעמקה בחדרי הוועדות. אלא שבמתכונת של חוק ההסדרים הם אינם זוכים לתשומת לב הראויה והפיקוח על ההסדרים רופף. כך למשל, העמקה בחוק הארנונה גילתה, שלא מעט רשויות חלשות עלולות להיפגע כתוצאה מחקיקתו (אילת, ירוחם ועוד).
אז מה עושים כשאי אפשר בלי חוק ההסדרים וקשה מאוד גם בלעדיו?
הדרך הנכונה להתמודד עם הקושי שתואר היא לקבוע שהחוקים שעוברים במסגרת חוק ההסדרים יחולו לפרקי זמן מוגבלים. כלומר, חוק ההסדרים יהיה סוג של הוראת שעה.
בתקופת "הוראת השעה" שבה ייושם החוק בפועל, תקבל הכנסת נתונים על האופן שבו מומש החוק, ויתאפשר לה לתקן את הטעון תיקון. אם יתברר שהנזק הנגרם מהחוק עולה על התועלת שבו – הוא פשוט לא יחודש בתום תקופת הוראת השעה.
באופן הזה, הממשלה תוכל לקדם רפורמות משמעותיות, ולנטרל את החסמים שעומדים בדרכה בשגרה. מן הצד השני, החוסר בדיון ער ומעמיק יקבל מענה באמצעות הגבלת תחולת החקיקה לתקופה קצובה, שבה ניתן יהיה לבחון את יישומו של החוק, ולערוך בו שינויים ככל שנדרש.
