משפט אחד בכתבתו של יאיר שרקי בחדשות 12 על פרשת הישיבה בתל־אביב, תמצת היטב את הסיפור. שרקי הסתובב עם ראש ישיבת מעלה אליהו, הרב חיים גנץ, בשתי זירות לא רחוקות. ברחוב שאליו מתוכננת הישיבה לעבור, רחוב קליי, השמיעו השכנים העתידיים דברים קשים באוזניו של הרב. "הם לא יבואו הנה, ואם הם יבואו, יהיה להם רע פה מדי יום ביומו", איים אחד מהם. אך כאשר שרקי והרב נדדו כ־700 מטרים משם, לרחוב דפנה שבו ממוקמת הישיבה כיום, המנגינה השתנתה לחלוטין. הרב זכה לחיבוקים ספונטניים מתושבים חילוניים שחלפו במקום והעידו על "אהבה ומאור פנים" של הרב ותלמידיו כלפי שכניהם. וכאן הגיע המשפט החשוב. אחד התושבים שחיבקו את הרב, אמר שהוא מבין את הפחד שמביעים שכניה העתידיים של הישיבה: "הם לא מכירים את הקהילה כמו שאני מכיר".
היכרות ומפגש יומיומי מונעים ניכור ומסירים פחד, זו המסקנה הפשוטה שעולה מפולמוס הישיבה בתל־אביב. אחרי שאמרנו את זה, ואחרי שהנחנו שזכותה של הישיבה להמשיך להתקיים בתל־אביב, ואחרי שלעגנו לפלורליזם התל־אביבי שאינו מסוגל להכיל ישיבה דתית־לאומית, כדאי להעלות שני הרהורים נוספים. ראשית, איך גורמים לכך שההיכרות עם מאור הפנים של הישיבה לא תישאר, אחרי חצי יובל שנים, ברדיוס של שני רחובות אלא תצליח להגיע גם לטווח של 700 מטרים ויותר. שנית, מה כל אחד מאיתנו עושה עם התובנה החשובה הזו על כך שחיים משותפים, התערבבות ומפגש יומיומי עם אנשים שונים מאיתנו, עשויים להסיר הרבה פחדים ומחיצות.
